אבל לא תהיה פעם אחרת

אחרי חצות,הגשם עדיין יורד,מקשיב לנגינת גיטרה,מביט בחושך הסוער מבעד לחלון,באורות הבתים,באורות תועים של מכוניות בודדות שחולפות מדי פעם בכביש.

אני יודע שאני לבד במלון הזה,וחוץ ממני יש כאן עוד פקיד קבלה מנומנם ששוכב על הספה בכניסה.

אני מביט אל החדר הזה,שהיה לי ביית חם לכמה ימים של סערה,וכבר נפרד ממנו,מחר ככל הנראה אסע מכאן,אעלה למעלה אל הגליל העליון,מן הסתם אגיע שוב אל ראש פינה,ממש כמו בפעם ההיא הראשונה,לפני שלושים שנה, כשעשיתי חניית לילה במלון זול בטבריה בדרכי אל המושבה,כשחשבתי וקיוויתי שאמצא שם ביית לגור,וישבתי בלובי הקטן של המלון הזול ההוא,לא רחוק מכאן,ברחוב הראשי החוצה את טבריה תחתית,וראיתי ביחד עם בעלת המקום,אישה מבוגרת ומאירת פנים,סרט תיעודי בטלוויזיה,בערוץ היחידי שהיה אז,בשחור לבן,על להקת הרוק הנתניתית "גן עדן",ובעלת המלון אמרה: "הם נחמדים החבר’ה האלה",ואני ראיתי בסרט הזה, ובנגינת הגיטרה החשמלית שהייתה בו,וברוח השונה והמיוחדת שנשבה ממנו,שהייתה נדירה מאוד על מסך המרקע בימים ההם,מעין סימן,סימן טוב בשבילי, שאני בדרך נכונה,ושיהיה בסדר.

מוקדם יותר הערב אחרי תפילת ערבית בבית המדרש של קארלין,ישבתי עם כוס משקה חם וגמרא,וחיכיתי לשירה,אבל כמו בחיים,פעם ככה ופעם ככה,הם היו במצב רוח שקט,ורק מדי פעם מישהו נתן קולו,ורוב הזמן למדו בשקט, שקועים בספרים העבים.

ובשקט הזה בחלל המיוחד ומלא ההשראה של בית הכנסת,שנשאר,תודה לאל,עומד שם על הטיילת כמו שמורת טבע,כמו כמוסת זמן,היה דף הגמרא בוהק באור יקר,וכך,מן הסתם,ישבו תלמידי חכמים בישיבות החסידיות ובשטיבלים באוקראינה ופולין,ומשהו מרוחם הגדולה של הבעל שם טוב ותלמידיו מורגש כאן באוויר.

אבל אם אין קמח אין תורה,ואם אין פלאפל אין גמרא,ואני חש רעב ויוצא אל המרכז לאכול משהו בפיתה,בדרך עוצר אותי חסיד ברסלב,מבקש פרוטה לצדקה,נותן לי חוברת, ומנסה לשכנע אותי באמת התורה,אני אומר לו שכבר שוכנעתי,אבל הוא משום מה לא משתכנע שאני משוכנע ולא מרפה ממני,אני נפרד ממנו לשלום,מבטיח לו לחשוב על זה,ממשיך הלאה,ובפינת הרחוב הריק הרטוב והקר עומדות שלוש נערות,אני חולף על פניהן ואחרת מהן קוראת אחרי:"זה אתה?זה באמת אתה?זה לא יכול להיות!אני לא מאמינה!",ואני אומר לה שזה באמת אני,או שאני לפחות נציג מטעמי,והיא מתרגשת מאוד ושואלת איך זה שאני הולך לבד ברחוב,ממש כמו בקליפ של "ברוקלין",השיר שהיא אוהבת,והיא בגיל של בתי הקטנה,ומצלמת אותי בפלאפון שלה, ומתלהבת, ומבקשת שאשיר את "ברוקלין",לפחות שורה אחת,אני אומר לה שאני בחופש, אולי פעם אחרת,והיא,סאלין שמה,אומרת:

"אבל לא תהיה פעם אחרת",מה שככל הנראה נכון.

זו כבר שעת לילה מאוחרת בקנה מידה טבריאני,וכל דוכני הפאלפל סגורים. לשמחתי נשאר דוכן אחד פתוח:תאילנדי מוקפץ כשר למהדרין.ישתבח שמו.טובה טבריה לטייל הדתי.אני מזמין מנה אחת של ירקות,עומד שם לבד ברחוב, אין נפש חיה בסביבה,אני מביט בערגת רעב בבחור שמקפיץ את המחבת העמוקה והמלאה מעל האש הגדולה,קר,וזה מראה מחמם,עוד מעט אחזור לישיבת קארלין לסיים את דף הגמרא.