אחרי חצות.לילה אחרון בטבריה.

את הרב המקובל פגשתי בראש חדש שבט בישיבת האר"י אשלג בבני ברק, הוא נכנס אל חדר הלימוד ביחד עם אחד מתלמידיו,קצת לפני שהתחילה סעודת ראש חדש,וסיפר לאדמו"ר שחלם על הרב"ש,רבי ברוך שלום אשלג זצ"ל(בנו של בעל הסולם,ואבי אשתו של האדמו"ר הנוכחי)ובחלום הרב"ש נראה מצוין, ואמר שכבר עשה את כל התיקונים הדרושים,והרב הטברייני נתן לו עוגה,כך סיפר.

היא דיבר בשקט,בחיוך,ונראה כמו ילד קטן קשיש.שאלתי את אחד מבני הישיבה שישב לידי מהיכן הוא בא,כי לא ראיתי אותו שם אף פעם קודם לכן,והוא סיפר לי שהוא בא מטבריה.

לפני הסעודה,כמקובל בחסידות אשל"ג,התפצלו כל הקרואים לקבוצות קטנות,לתלמוד חברים קצר.לא ממש מצאתי את מקומי,עד שתלמידו של הרב הקשיש הציע לי להצטרף אליו ואל רבו ללימוד,נעתרתי ברצון,ובמשך כרבע שעה למדנו בספרו של בעל הסולם רבי יהודה לייב אשלג זצ"ל,"פרי חכם".

ועכשיו כאן בטבריה,היום אחר הצהריים,הגעתי אל בית המדרש הקטן של הרב,הוא ישב בראש השולחן עטוף בחלוק צמר,לראשו כובע צמר לבן,לבן כזקנו הארוך.סביב השולחן ישבו עוד שלושה תלמידים.שני טבריינים ספרדים ואחד אשכנזי מקיבוץ מעגן.

כשנכנסתי הוא קיבל אותי במאור פנים,הגיש לי את ספר הלימוד,קופסת עוגיות ואחד מהתלמידים,הקיבוצניק,הכין לכולם תה.

הרב שאל אותי איך הגעתי אליו.סיפרתי לו שנפגשנו בראש חדש שבט בישיבת אשלג.

הוא אמר:"אה,אתה הזמר".

"כן,אני הזמר",

"אז תגיד שאתה הזמר...איפה הגיטרה?"

"במכונית".

"קודם כל לך תביא את הגיטרה לכאן",הוא אמר.

במהלך השיעור הרב דיבר בקול שקט ורך,לפעמים מעט רועד,על אור מקיף ואור חוזר,על זיווג דהכאה,על המסך,על אורות השבת,דיבר כמסיח לתומו, כמספר סיפור אגדה לילד קטן,והדברים,שתמיד היו סתומים וחתומים בשבילי נפתחו לאט לאט.הרגשתי שאני יכול לשבת כאן שעות,ימים ולילות,ורק לשמוע אותו מדבר:

"המלכות הזאת רצתה לקשט את עצמה,רצתה לקבל על מנת להשפיע,שאלו אותה:כמה את יכולה לקבל?מאה אחוז יכולה לקבל?אמרה לא,רק עשרים אחוז.

טוב,נתנו לה עשרים אחוז.ומה עם כל השאר שמונים אחוז?הם נתקלו במסך וחזרו בחזרה למעלה,כמו שילד זורק כדור על הרצפה והכדור קופץ למעלה..."

השיעור נמשך כשעה וחצי ועבר לצערי מהר מאוד,יכולתי לשמוע אותו כל הלילה,הוא סגר את הספר ואמר שמספיק להיום ושצריך לסדר את החדר מחדש לקראת ראש חדש אדר א’,וכולם,לפי הוראותיו המדויקות הזיזו כסאות ושולחנות,תלו מחדש תמונות,פינו החוצה חפצים מיותרים,לקחתי מטאטא וכיבדתי את החדר,הקיבוצניק הביא יעה ועזר לי לאסוף את האבק והחול שהצטבר,וכל זה נעשה בזריזות ובשמחה רבה,והרגשנו כמשרתים בקודש,אחר כך הוא פנה אלי ואמר:

"למה אתה לא שר לנו משהו עם הגיטרה?"

התיישבנו שוב סביב השולחן ,בחדר שאורגן מחדש, ושרנו זמירות:"דרור יקרא","אגדלך אלוהי כל נשמה","כי אשמרה שבת אל ישמרני"בסגנון ספרדי,ואחר כך בניגון אשכנזי:"יברכך השם מציון"ו"עושה שלום במרומיו",הרב שר ומחא כפיים ושפע חיוכים,הייתה שמחה אמיתית,הלב נפתח,בחוץ היהודים כהרגלם היו מפוצלים לכיתות וסיעות,גזורים למגזרים, וכולם נגד כולם,וכל צד בטוח שהאמת אצלו,אבל כאן היה אור גדול,אור מקיף ואור פנימי ואור חוזר,ואהבת ישראל ללא תנאים וללא גבולות,ולאף אחד,ובטח לא לרב הזה,לא היה חשוב אם אתה חרדי,דתי לאומי,חילוני,מתנגד או חסיד, לכולם יש מקום סביב השולחן הזה,מתי כבר נלמד את השיעור הזה,לחיות ביחד,ולא רק למות ביחד.

מחר אני נוסע מכאן,הלוואי והייתי יכול לעשות קפיצת הדרך מגוש דן לטבריה, ולהגיע פעמיים בשבוע אל בית המדרש הקטן והמואר הזה,עם שלושה ארבעה תלמידים נעימים,ורב מיוחד ומתוק כזה,לשמוע שיעור,לטאטא את החדר,ולשיר זמירות.