על מה הוא חשב שם?

לא מצאתי את מקומי.לא בסלון,ולא בחדר שלי,לא בתקליט,ולא בספר.

צלצלתי לכמה חברים אבל אחד היה עסוק ואחד לא היה בבית,הרגשתי חוסר מנוחה ואמרתי להורים שאני יוצא לסיבוב קצר ברגל.

"קח מטריה",אבא אמר

"לא צריך,כרגע אין גשם",אמרתי,חסר סבלנות,למה הוא מעכב אותי.

"כן,אבל עוד מעט יכול לרדת,ואתה תירטב".

"אז אני אירטב",טרקתי מאחורי את הדלת,יודע שאני משאיר אותו ככה, מודאג,ואולי גם נעלב,וכבר אני מתחרט קצת,אבל ממשיך לרדת במדרגות למטה אל הרחוב.

ירדתי במורד הרחוב,פניתי ימינה בהצטלבות,זאת הדרך שבה הייתי הולך לבית הספר,עם אלברט סיגאווי הבן של השכנים שהגיעו מלבנון,היינו פוגשים בדרך את אבי אדרי,מתבדחים,ממתיקים סודות על צפורה פרנק ואפרת רוזנבאום.

אבל עכשיו הלכתי לבד,איפה אלברט אולי בניו יורק,ואיפה אבי,לא יודע,ואני בחור באמצע שנות העשרים,בודד,לא מוצא מקום ומנוחה.

עברתי ליד בית הספר היסודי ע"ש ברל כצנלסון,פניתי שמאלה,המשכתי ללכת ברחוב מעין,לפתע החל לרדת גשם חזק מאוד.נכנסתי לחצר של אחד הבתים, ועמדתי שם מתחת לעמודים.

למרות שהייתי בסך הכול מרחק עשר דקות הליכה מהבית,הרגשתי רחוק בודד ומנוכר במקום מוכר אבל זר.וכן,בטח,היה לי קר.

לפתע נדלק האור בחדר המדרגות.הסתתרתי מאחרי העמוד בין הצללים. הרגשתי כמו רוח רפאים.

להפתעתי הכרתי את האיש שהופיע ויצא מבעד לדלת הכניסה לבנין,לבוש בבגדי ביית נוחים וחמים,עטוף בחלוק,עם נעלי ביית,בידו פח זבל ושיער שיבה נזרק בשפמו העבות.

היה זה צבי צבר המורה שלי לספרות בבית הספר התיכון.

הוא לא הבחין בי כלל,ואני עקבתי אחריו מאחורי העמוד,איך הוא הולך לביתן הזבל,חוזר,נעמד לרגע אחד קצר,מביט בגשם היורד,מביט למעלה אל השמיים, נושם עמוקות,וחוזר הביתה.

הדלת נסגרה מאחוריו וכעבר דקה כבה האור בחדר המדרגות.

על מה הוא חשב שם ברגע הקצר ההוא,לפני שעלה אל ביתו החם והמוגן?

האם הרגיש שיש שם מישהו שמתבונן בו בחושך,פליט של החיים,חסר ביית,ואפילו לרבע שעה?האם חשב על איזו מטאפורה ספרותית שקשורה לגשם,שאולי קרא,או לימד,או רצה לכתוב?האם ידע שיום אחד תלמידו לשעבר,שעכשיו צופה בו מבין הצללים,שלושים שנה אחרי,פחות או יותר,יישב ויכתוב את הרגע ההוא? או שאולי נזכר בנעוריו,כשהיה חייל חשוף לגשם באוהל סיירים קטן,והביט רגע בגשם וחשב כמה טוב שאני עולה עכשיו בחזרה לביית חם.

אחר כך הייתה הפוגה קלה בגשם ואני חזרתי הביתה.

אמא ואבא ישבו בסלון באותו המצב.

אבא אמר:"נו,נרטבת?"

"לא,כשירד גשם תפשתי מחסה".

"אתה עקשן,אתה יודע?",הוא אמר

"ואתה צודק",אמרתי.