שיר חדש

1.

"שימו לב אל הנשמה

לשם שבו ואחלמה

ואורה כאור החמה

שבעתיים לפנות בקר"

(מתוך הפיוט "אודה לאל"- מחבר:שמעיהו קוסון)

מאיפה להתחיל?

יום אחד,בסביבות 1980,הלכתי לבקר חבר שגר במאה שערים,ובדרך ראיתי פלקט גדול מבשר שבחודש הבא,חודש ניסן,תתקיים ברוב עם בכותל המערבי ברכת החמה.

הדבר קורה,כך קראתי בפלקט,אחת לעשרים ושמונה שנה,כשהשמש עומדת בדיוק באותו המקום בו עמדה בבריאת העולם,במעשה בראשית,ביום הרביעי.

חשבתי שהנה,בחודש ניסן הקרוב ימלאו לי עשרים ושמונה שנה,ובאמת הגיע הזמן להחזיר את הראש שלי,שהלך קצת לאיבוד בזמן האחרון,אל נקודת ההתחלה.

אמרתי לעצמי:בן אדם,אולי לא שמת לב,אבל הסיקסטי’ז נגמרו כבר מזמן.

ובאותה השנה נזרעו עוד כמה זרעים.

הלכתי עם אודי תמיר ואפרים ברק מלהקת זינגלה לשמוע שיעור של הרב חפותא בבית הכנסת הגדול בתל אביב.היו אלה ימי ספירת העומר.הרב דיבר על העובר במעי אימו,נר דולק מעל ראשו,נשמתו קשורה אל גופו בחוט דק,מרחפת בשמי מרום,בתודעת על,והוא רואה מקצה העולם ועד קצהו.כמו אדם שישן כאן,ורואה חלום באספמיא,היא ספרד.

לא יכולתי לדעת אז שיום יבוא והדרשה הזאת,המבוססת על הכתוב בגמרא,במסכת נידה, תשמש לי השראה לשיר,אותו כתבתי במהלך ההיריון הראשון שלנו,שבגרסתו הראשונית קראתי לו:"אולטרא סאונד",ולימים נודע בשם:"עטוף ברחמים".

וכשהגיע ל"ג בעומר,אותה שנה,נסעתי למירון,להילולת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.

ישבתי שם על גג מתחם הקבר,כל הלילה על האש,מביט,מקשיב,ומצלם ומקליט לעצמי בראש את שפע הפרטים הססגוניים והמסחררים,את נגינת הכליזמרים התוססת והסוחפת,שבקעה מרמקולים ישנים וצורמניים,את מעגלי הריקוד של החסידים,את העשן,האוהלים,קולות הבכי והתחנונים התפילה והשירה.

כשירדתי בבקר מההר חשבתי שכל המדורות שדלקו אותו הלילה ברחבי ארץ ישראל היו ניצוצות שעפו מהאש הזאת שבערה כל הלילה על גג מתחם הקבר.

בדרך הביתה,באוטובוס,התחלתי לפזם לעצמי שיר חדש,שהקלטתי כעבור שנתיים, ב1982 וקראתיו בשם המוזר:"א יידישע רסטהמן".

(ואל האידיש אולי עוד נחזור, בהמשך, בלי נדר).

2.

מאז ועד עכשיו עברו עוד עשרים ושמונה שנה.

ובשנה הבאה שנת תשס"ט,ייסגר מעגל נוסף,ותתקיים שוב בחודש ניסן הבא עלינו לטובה ברכת החמה,שה’ יזכנו לברכה.

ובכל מקרה הזמן נוסע,כמו שכתב יוסי אלפנט,כי זה מה שזמן אמור לעשות.

ופנחס שדה כתב:

"איך שהזמן עובר.איך שהזמן נוהר.

ה’ תן נר,כי אני עיוור..."

הוא הקריא את השיר הזה על הבמה בפסטיבל ערד,באמצע שנות התשעים,ואני לוויתי את קריאתו בנגינת גיטרה.

בדרך לערד, במכונית,כששדות השלף של צפון הנגב נשקפים בעד החלון,והוא פורץ מדי פעם בשיעול קשה וטורדני,וממשיך אחר כך לחייך ולשוחח כאילו כלום,דיברנו על זמירות ופיוטים,הוא שאל אותי למה אני לא עושה אלבום זמירות,ואף האשים אותי,בחביבות אבהית אמנם,בעצלות,מה שאולי קצת נכון.

"אתה יושב בצומת דרכים שעוברים בה דברים מעולמות שונים,"הוא אמר,"אתה יכול,אתה אפילו צריך,לעשות עם זה משהו".

אני טענתי להגנתי שאני צריך לחיות את מה שאני שר,ואני עדיין לא ממש חי את זה.

הוא אמר:"זה שלך בכל מקרה.וגם אם אין לך זכות יוצרים על זה,הרי יש לך על זה זכות אבות".

3.

את הפיוט "אודה לאל" שמעתי מפי אבי יעקב ,ששמע מאביו מאיר ששמע מאביו אליהו.אבא סיפר לנו שכך היו מעירים את סבא לסליחות.הגבאי היה עומד ברחוב ושר:

"עורו נא כי בכל לילה

נשמתכם עולה למעלה

לתת דין וחשבון מפעלה

ליוצר ערב ובקר".

סבא היה מתעורר,ניגש אל החלון ועונה לו בשירה:

" ימצאה מקשטת

בטלית ובטוטפת

כמו כלה מקודשת

תמיד בבקר בבקר"

הניגון היה קטן,פשוט,מונוטוני,כמו של אדם חצי מנומנם שרק התעורר מן השינה.

אהבתי את הניגון וגם את הסיפור הזה שהנשמה עולה בחלום הלילה למעלה,חוזרת לבית הספר התיכון,למסיבת פורים,חולפת בלונדון,טסה לברצלונה,מגיעה למקומות שאינם, למקומות שיהיו,עפה מעל הוואדי של ראש פינה,נותנת דין וחשבון מפעלה,מלקטת קצת ניצוצות תועים,נוחתת לפנות בקר בגבעתיים,על המיטה בחדר הילדים,רוח קיצית חמה נושבת מבעד לחלון,ענפי עץ וחצי ירח נשקפים מבעד לשלבי התריס.

לקחתי טייפ נייד קטן באתי לאבא וביקשתי ממנו שישיר לי את זה.הוא ישב על הכורסא במרפסת דירתו ושר לי ברצון.ובאותה הזדמנות הקלטתי אותו שר קטעים נוספים.שמרתי על הקלטת עשרים שנה ועכשיו,אחד מהקטעים ההם,"עת שערי רצון",פיוט של ראש השנה,מצא את דרכו אל אלבום הזמירות,והוא נפתח בהקלטה של אבא שר קטע מהפיוט:

"אמר לשרה כי חמודך יצחק

גדל ולא למד עבודת שחק

אלך ואורהו אשר לו אל חק

אמרה: לכה אדון אבל אל תרחק

ענה: יהא לבך באל בוטח

עוקד והנעקד והמזבח".

(עת שערי רצון-רבי יהודה אבן עבאס)

4.

"לכו נרננה לה’

נריעה לצור ישענו

נקדמה פניו בתודה

בזמירות נריע לו"

(תהילים צ"ה)

כשעלה הצורך לפקוד מניין קבוע בבית כנסת,לצורך אמירת קדיש על אבי יעקב ז"ל, חיפשתי באופן טבעי בית כנסת ספרדי בשכונתי.לא בדיוק מצאתי אחד כזה.אבל מצאתי את בית הכנסת התימני הקטן בשכונה הסמוכה,תל יהודה,שנשארה עומדת כמו כפר עולים קטן בין בניני השיכונים האפורים והכבישים הסואנים שסוגרים עליה מסביב.היה שם מניין לא גדול.כחמש עשרה איש.ותחושה נעימה של חום ואינטימיות,עם ריח חריף של ריחן בחצר וחילבה בשירותים.

לקח לי זמן להבין את ההיגוי.אבל התאהבתי כמעט מיד בשירה השבורה,הלא סימטרית, כולם בקול אחד,בניגון אחד,שחוזר על עצמו שוב ושוב,"שיר השירים אשר לשלמה,ישקני מנשיקות פיהו,כי טובים דודיך מיין...",קולות הזקנים מתערבים עם קולות הצעירים,שרים גבוה,מישהו עושה פתאום קול שני,מעל כולם,"היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני", ואחר כך:"לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה".

ומתפללי בית הכנסת,במאור פנים,עזרו לי בצעדים הראשונים.עכשיו לקום.היו מסמנים לי בעדינות.עכשיו לשבת.עכשיו תאמר קדיש.

5.

"אל אדון על כל המעשים

ברוך ומבורך בפי כל הנשמה

גודלו וטובו מלא עולם

דעת ותבונה סובבים הודו"

(מזמור מתוך שחרית של שבת.מחבר עלום שם)

כשהתחלתי לעשות את הצעדים הראשונים בעבודה על אלבום הזמירות,בשלב איסוף והפנמת החומרים,הקלטתי סקיצה ראשונית למזמור "אל אדון",שמושר בתפילת שחרית של שבת,בניגון של רבי שאול טאוב ז"ל האדמו"ר ממודזיץ’.

באחת מההפסקות בעבודה הלכתי מחדר העבודה שלי בדרום תל אביב ליפו,ונכנסתי לאכול משהו במסעדה קטנה באחת הסמטאות שמאחרי אולם נוגה.הייתה שעת צהריים.ישבתי שם לבד.הייתי האורח היחידי.

כעבר זמן מה נכנס אל המסעדה אדם ברוך.

קמתי לקראתו והוא הושיט לי את גב ידו ללחיצה.התיישב בשולחן הסמוך אלי והזמין מרק.

עד שהמנה שלו הגיעה הוא שר,בניגון,ללא מילים,בקול רם אך מופנם,לאט לאט,בכוונה מלאה,את הניגון המודזיצ’י של "אל אדון".

הקשבתי לו.לרגע חשבתי אולי להצטרף.אבל לא.אחרי שצלחתו הגיעה אל השולחן הוא חדל לשיר והתחיל לאכול.

רציתי לספר לו שאני בדיוק עובד עכשיו על אלבום זמירות ושהניגון הזה ככל הנראה יהיה בתוכו,אבל לא אמרתי דבר והמשכנו לאכול בשתיקה.אחר כך סיפר שהיו עכשיו ארבעים איש בבית הכנסת הסמוך בתפילת המנחה, ואמר:"כמות כזאת של אנשים ודאי תגרום לתפילה לעלות למעלה."

אל המסעדה הקטנה נכנסו שני אנשים,ככל הנראה עובדים באחד מבתי העסק הקרובים, והתחילו לדבר איתו על פוליטיקה.הייתה לי הרגשה שזו שיחה קבועה שמתנהלת יום יום באותו מקום ובאותה שעה.סיימתי את ארוחתי נדתי לו לשלום ויצאתי משם.מאז חשבתי לא פעם:כשייצא האלבום אביא לו עותק,ודאי ישמח לשמוע שם את הניגון שהוא אוהב.

ומה לעשות,שעכשיו,כבר מאוחר.

ועוד בעניין מודזיץ’:

לילה אחד הגעתי אל בית החסידות ברחוב חבקוק בבני ברק.הייתה שם אזכרה לאדמו"ר הראשון,בעל ה"דברי ישראל".

בבית הישיבה הייתה הפסקת חשמל,ודלקו נרות רבים.האדמו"ר הישיש ישב בראש השולחן,ברך על חלה ענקית וחילק לנוכחים פת לחם עם קצת דג.על השולחן היו לחמניות,קעריות פלסטיק עם חומוס,קיגל,וסודה.

אחרי שסעדו מעט הרב הרים את ידו,כמו מנצח,השתרר שקט מוחלט,כמה שניות,והם התחילו לשיר,בלי מילים,ניגונים ארוכים,מורכבים,מתפתלים.

אור הנרות המהבהב והשירה רבת העוצמה ניתקו אותי מהמקום והזמן.השירה נבעה ללא הפסק.הלכה והתגברה.ולפתע משתרר שקט,יש איזה מתח חיוני באוויר,כעין החשמל,ואחרי כמה דקות הרב אומר דבר תורה באידיש,ואני,אמנם שומע קצת אידיש,אבל לא ממש מבין.ושוב חוזרת השירה.ללא מילים,מנגינות עשירות,פרקים משתנים וחוזרים על עצמם,ופתאום קטע חדש,ושוב הם חוזרים לניגון שהיה בהתחלה,ובבת אחת,בתנועת יד קטנה ומרומזת של האדמו"ר זה מסתיים אל שקט גדול.

כשיצאתי משם הדלקתי את הרדיו ושמעתי בתזמון מפליא את הרב שלמה קרליבך שורק ושר.

6.

"לולי תורתך שעשועי

אז אבדתי בעניי"

(תהילים קי"ט)

אני בן שבע עשרה,יושב אצל מושקו בגבעתיים,ושומע איתו,בין דיפ פרפל ללד זפלין ולדונובן את התקליט של רבי שלמה קרליבך בהופעה חיה בניו יורק ב"וילאג’ גייט", 1963.ובעיקר את שני הניגונים:"התנערי מעפר", עמוק עמוק ומלא געגועים אל העתיד ואל הגאולה,ו"השמיעיני את קולך",מקפיץ מרקיד ומלא שמחה.

ערב אחד נסענו לקונצרט שלו בבית החייל התל אביב,זה היה ב1968,ולנו,החבורה הקטנה של הביטניקים הסמויים של גבעתיים היה זה וודסטוק בזעיר אנפין.

הוא עלה על הבמה בסערה של שמחה עם חבורת כליזמרים צבעונית,זה היה פולק יהודי במיטבו,תוסס ומלא רגש ואהבה,חבורת ילדי פרחים יהודים מסן פרנסיסיקו שרים שירי קודש.היינו בעננים.

לפני כשתים עשרה שנים נתקפתי געגוע לשני השירים האלה,נסעתי לבני ברק,וחיפשתי את האלבום בחנות דיסקים ברחוב רבי עקיבא.לשמחתי הגדולה מצאתי אותו מיד,נסעתי הביתה,שמתי את הדיסק במערכת,והתחלתי מריץ את שני השירים הנ"ל,שוב ושוב.

אחר כך לקחתי את הגיטרה והתחלתי לנגן עם רבי שלמה:

"התנערי מעפר קומי,

לבשי בגדי תפארתך עמי,

על - יד בן - ישי בית הלחמי,

קרבה אל - נפשי גאלה..."

(מתוך "לכה דודי",מחבר:רבי שלמה הלוי אלקבץ)

הטלפון צלצל.הנמכתי את המוסיקה והרמתי את השפופרת.הייתה זו אוסי שילוח, מנהלתי,אמרה שהתקשר אליה מישהו ממושב מאור מודיעים,סיפר שהוא מחסידי הרב המנוח שלמה קרליבך ושהם עושים בחול המועד סוכות ערב מוסיקלי מיוחד.

"הם מעוניינים בהופעה שלך",היא אמרה,"אבל יש להם בקשה.הם רוצים שתשיר גם שני שירים של קרליבך.מה אתה אומר?"

"אני בדיוק עושה עכשיו חזרה להופעה הזאת.",אמרתי לה."את יכולה לסגור איתם את התאריך".

7.

"הנשמה לך והגוף פועלך

חוסה על עמלך"

(מתוך סדר הסליחות)

מדי פעם יוצא לי להגיע אל מקווה טהרה,אי שם בדאון טאון בני ברק,הלא היא הברוקלין של גוש דן.אני אוהב ללכת אל המקווה הזה בגלל שמימיו צלולים ונקיים בכל שעות היממה,ובגלל שהוא בנוי כך שיש בו מקום טבילה רק לאדם אחד.

בדרך כלל אין שם הרבה אנשים,אבל לפעמים כשהשעה מתאחרת,והשבת או החג כבר

עומדים בפתח,יש צפיפות במקום,אבל תמיד יש מספיק מקום לכולם.

בשעות האלה,אני עומד שם לפני הטבילה,בחדר לא גדול,מלא וגדוש בבני העדה החרדית מסולסלי הפאה והמקלחות זורמות מים,יש שקט מוחלט,איש לא מדבר,כולם מרוכזים במלאכת הסיבון הקרצוף והשטיפה,עומדים בתור למקווה הקטן,כל אחד טובל מהר ויוצא ויש,למרות הצפיפות הרבה,מקום לכולם וכל אחד נזהר לשמור על פרטיות חברו ואין שם את ההידור של ספא במלון יוקרתי עם חלוקים לבנים,שמנים ארומאטיים וג’קוזי מפנק.

אבל המקווה הקטן והצנוע הזה קרוב ללבי הרבה יותר מכל המקומות האלה.

ובכל פעם שאני עומד שם,מוקף באברכים,אני לא יכול שלא להיזכר בצמרמורת אימה בגורלם של בני עמי באירופה שעמדו ערומים וצפופים וחסרי אונים, בדרך אל מותם,ואני עומד שם וחושב לעצמי:כמה טוב שמהמקלחות האלה זורמים עכשיו מים חמים ונעימים, וכמה טוב שאנחנו יוצאים משם אל בית הכנסת ואל שולחן השבת והחג.

ויש במעבר הזה מהמצב הנורא ההוא בימים ההם אל הרחוב הישראלי, בזמן הזה, משהו מהיציאה מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה.

8.

"שלושה דברים צריך אדם

לומר בתוך ביתו

ערב שבת עם חשכה:

עישרתן ? ערבתן ? הדליקו את הנר ! ..."

(מתוך המשנה,מסכת שבת פרק ב’)

האדמו"ר הקדוש מפיאסצנא,קלונמוס קלאמיש הי"ד,החזיק בחירוף נפש, במסירות שאי אפשר לתאר,בית כנסת ובית מדרש בגטו וורשה,בתוך הגיהינום הנורא.

הוא אמר שם בסעודה שלישית של שבת,דברי תורה קצרים ועמוקים, מתוך לחץ נפשי גדול ובמצב גופני ירוד והתמודד באומץ רב עם שאלות אמוניות קשות,כשהוא עומד על פי התהום.

את דברי תורתו כתב אחרי צאת השבת ואת כתביו החביא בכד באדמה רגע לפני שגורש אל מחנה הריכוז שם מצא את מותו.אחרי המלחמה הכתבים הגיעו באורח פלא לאחיו בתל אביב ויצאו לאור בספר שנקרא:"אש קודש".

הוא מבקש שם במכתב לאחיו,שצרף אל הכתבים,שכל אחד מישראל יקרא בספרו,וזו תהא נחמתו על הסבל והאובדן. אני משתדל לקיים את בקשתו ולקרוא בשבתות בספר "אש קודש".

בדבר התורה שלו על פרשת חוקת,שנאמר בשנת תש"ב,הוא צועק כלפי שמיים:

"ובאמת פלא איך העולם עומד אחרי כל כך הרבה צעקות כאלו...ילדים תמימים מלאכים טהורים אף גדולים קדושי ישראל,הנהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל...ממלאים את כל חלל העולם צעקות אלו ואין העולם נהפך למים רק עומד על עמדו כאילו לא נוגע לו הדבר חס ושלום".

ואני,שלא מבין איפה היה הקב"ה כשהתרחשה אושוייץ,מרגיש לפעמים שאני צריך ורוצה ללכת בדרך האמונה היהודית דווקא בגלל אושוייץ.דווקא בגלל שהצורר יימח שמו רצח את הרב המתוק הזה שלי ואת כל עדתו הקדושה,אני רוצה להמשיך את מה שנגדע באכזריות נוראה כזו ואני חייב להמשיך ולקשור את קשר התפילין של אבותיי הרוחניים,כמו שכתב המשורר אורי צבי גרינברג ב"שיר ההמשך בהלו".

וכדי שעולמנו לא יחשיך,אני רוצה שהבנות שלי ידליקו נרות שבת במקום הנרות שפסקו מלדלוק אחרי שבתו האהובה של האדמו"ר מפיאסצנא,רעכיל יהודית,נחטפה ברחוב ונעלמה ללא שוב.

9.

"מזמור לדוד

ה’ רועי לא אחסר:

בנאות דשא ירביצני,

על - מי מנוחות ינהלני"

(תהילים כ"ג)

אני הולך בשבתות לבית כנסת אשכנזי שמעל פתחו מתנוססת כתובת:"בית כנסת אוהל יוסף לזכר ניצולי השואה."

חשבתי שנפלה טעות בכתיבת השלט ושאלתי את כץ,אחד מותיקי בית הכנסת,אם זה לא היה צריך להיות לזכר קורבנות השואה.והוא אמר בפסקנות אופיינית,לא,זה לזכר ניצולי השואה ולא פירש.

כץ הוא ילד-זקן בן למעלה משמונים,ערני,רזה,שופע מרץ,עם ניצוץ משובה תמידי בעיניו הפקחיות,שאוהב להחליף דאחקות באידיש עם אברם,הגבאי התימני.

אברם הביא אותי לשם, לשכנים האשכנזים,להשלים מניין ואני רק הרחתי את הריח הישן הזה,של השטיבל בעיירה הרחוקה,האבודה ומיד משהו רדום התעורר אצלי בגנים, הרגשתי שהגעתי הביתה אחרי שנים של חיפוש.

בגלגול אחר אולי הייתי חסיד,וכיום אני מעין עוזר גבאי לא רשמי,ובכל אופן,מורשה חתימה על פנקס הצ’קים של בית הכנסת.

בית הכנסת היה זנוח,צהוב,קירות מתקלפים,אבק,עם מניין קטן שאנשים יקרים, הותיקים,החזיקו בקושי רב.והנה,בשנים האחרונות,הגענו למקום,כשלושה או ארבעה צוציקים בני ארבעים וחמישים ונכנסה רוח חדשה.החלפנו ריהוט.עשינו ריצוף.צבע טרי.וילונות לבנים.אמנם עדיין קשה עם מניין,בעיקר במנחה של שבת,אבל יש סעודה שלישית.קצת דג מלוח קרקרים וזיתים על הכף-כפק,ישתבח שמו.

ומגיעים מדי פעם צעירים מישיבת רמת גן,ומנוער הגבעות של גבעתיים,עם תלתלים גולשים סנדלים וכיפות לבנות,או צבעוניות ועם הרבה דבקות ושמחה מתפללים בסגנון קרליבך. על הקיר מהבהבות הנורות של לוחות ההנצחה לזכר קורבנות השואה ומלחמות ישראל והצעירים ממלאים את החלל הישן באור חדש.

10.

"והחיו העניה

יחידה תמה ונקיה

ומי אשר לא חיה

איך יזכה לאור הבקר ? "

(מתוך "אודה לאל",מחבר:שמעיהו קוסון)

הידע המוסיקלי העמוק של שירת הלויים אבד והתפזר בגלויות.אף אחד לא יודע היום מה פשר הוראות הניצוח שיש בספר תהלים:"למנצח על הגיתית" או:"למנצח על אילת השחר".

ויתכן,שמשהו מהידע הזה,מהמוסיקליות הזאת,מנסה היום לחזור אל התודעה הישראלית-יהודית המתחדשת.יתכן שאפשר לשמוע הדים מהמוסיקה הנשגבת הקדומה ההיא,בפיוטים והזמירות של עדות ישראל.

קראתי לאלבום הזמירות "שיר חדש",למרות שבעצם אין שם שום דבר חדש,למעט העיבוד והביצוע.מדובר על שירה ישנה ועתיקה שמתחדשת.שמקבלת חיים חדשים.

רבי שלמה קרליבך זצ"ל אומר שיש לנו על השולחן לחם ויין.היין עתיק וישן.הלחם טרי וחדש.ביחד זה טוב.

השתדלתי לשמור,כמה שאפשר,על הטעמים המקוריים,לא להתערב יותר מדי,לא להפריע.רק לעשות בפשטות מעשה סבלות.להעביר מפה לשם,או אולי יותר נכון:משם לפה.

המקורות לאלבום לקוחים מספרד,פרס,אשכנז ותימן.המשותף לכולם,הוא היותם קרובים ללבי וחלק מפסקול חיי.

11.

"יבנה המקדש

עיר ציון תמלא

ושם נשיר שיר חדש

וברננה שם נעלה"

(מתוך המזמור"צור משלו אכלנו",מחבר עלום שם)

שאלתי את עצמי מדוע חז"ל בחרו לכתוב בתחילת תפילת שמונה עשרה:"אלוהי אבותינו אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב",ולא "אלוהינו מלך העולם",כמו בברכות.

ואולי בחרו חז"ל לכתוב כך,כדי שבזמן התפילה,שאמנם מופנית על הקב"ה ישירות,אחשוב ואקשר את עצמי לא אל משהו ערטילאי ונשגב שאין תפישה מחשבה בו כלל,אלא אקשור את עצמי ומחשבתי לאבותיי ולאבות אבותיי ודרכם לכל נשמות ישראל שבכל הדורות, שמאז החורבן אמרו ועדיין אומרים ממש את אותן המילים שאני אומר עכשיו בתפילת העמידה שנאמרת בלחישה.

כן,ממש את אותן המילים אמר הסבא רבא של הסבא רבא שלי,בפרס,לפני חמש מאות שנה,ולפני אלף שנה ויותר וממש את אותן המילים אמרו רש"י,הרמב"ן,האר"י,הבעל שם טוב,היש"ר מקאנדיה,רבנו יונה מגירונדי והרב קוק והרב יהודה לייב אשלג וישעיהו ליבוביץ’ ורבים רבים אחרים,גדולי תורה ופשוטי עם ואלמונים.

ואותן המילים נאמרות עכשיו,בכל מקום שיש תפילה יהודית על פני כדור הארץ ומן הסתם הן תמשכנה להדהד בחלל האוויר הרבה אחרי שנלך מכאן.וכך התפילה,ברגעים נדירים ויקרים,כשהלב נפתח,נותנת לי מרחב עצום של זמן,כנפיים וכוח ומקשרת אותי לאנשים שהיו,לאנשים שישנם,לאנשים שיהיו וזה כבר לא משהו ערטילאי ובלתי נתפש,זו כנסת ישראל שבכל פעם מחדש קמה ושרה שיר חדש.