22/01/2009

ב"ספר האגסים הצהובים"שהוא,ככל הנראה,הספר של פנחס שדה שאני הכי אוהב מצאתי כתוב ואני מעתיק מילה במילה:

"ראיתי בתמונה אישה אחת זקנה בבירות
אשר כל בני משפחתה נטבחו בידי פורעים,וגם ביתה נשרף עליה.
והייתה יושבת על אבן בחצר,שחוחה,שותקת,
רק דמעה אחת קטנה הייתה זולגת על לחיה,לאט.
מה מעט יכול אדם לומר,לכל היותר.
בכאבו הגדול ביותר,אתה מביט בו ורואה:דמעה
אחת זולגת,עוד דמעה,טיפות מים אחדות.זה הכול."
(1983)

זה הוא שיר נדיר אצל פנחס שדה שכמעט ואף פעם לא התייחס לא בשיריו ולא בראיונות שנתן לעניינים פוליטיים.
אבל בעצם גם השיר הזה הרי איננו פוליטי כלל.
זה הוא שיר אנושי.על בן אדם.אישה אחת זקנה.בבירות.

נכון שהיו נשים כאלה כאלה באוקרינה ובגליציה ובפולין ובירושלים.
אבל כאן בשיר הזה,בתמונה הזאת,הוא מספר דווקא על מישהי בבירות.

השפה העברית שפה מורכבת.
במילה מלחמה מסתתרת מילה אחרת:

חמלה.