לזכרו של ג’ון מרטין

וכך כתבתי עליו בספרי "זוכר כמעט הכל":

4 בנובמבר 1980

"אתמול לפנות ערב נערכה מסיבה ספונטאנית בחצר הבניין שלנו. הדליקו אש בתוך מכל גדול, הוציאו מאחת הדירות שני רמקולים, השמיעו מוסיקה ופתחו ארגז בירות. כמה אנשים רקדו בקור הצורב. עברתי שם בדרכי להופעה של ג’ון מרטין, רחוץ ומלובש כמו חתן, ונרגש מאוד.

טום הטריפואיד, שכני לקומה, שיוצא כל לילה שני לקטוף פטריות בגן הציבורי, לקח אותי הצידה ושאל בלחש אם בא לי להצטרף אליו ואל החבר שלו טוני האיטלקי לכוס תה, לפני שאני הולך להופעה.

"כוס תה?" שאלתי בחשד מה, בעיקר בגלל החיוך המסתורי שעל פניו, "כוס תה רגיל?"

"כוס תה מיוחד במינו," הוא אמר, "אתה לא תצטער. באחריות."

עלינו לדירה שלו עם טוני והוא מזג לי לתוך ספל תה ירוק שבתוכו צפים עשבים משונים. הוא אמר שאני צריך לשתות את הכול. עם הירק.

"זה פטריות, נכון? אני לא חושב שבא לי לקחת פטריות עכשיו," אמרתי, מרגיש פיק ברכיים.

"זה טבעי וזה חוקי וזה יעשה לך יופי של הופעה. תשתה את זה בלגימה אחת. אל תהיה כבד."

טוני הנהן, מאשר כל מילה.

"זה חזק? זה הולך לפוצץ לי את המוח? אני לא חושב שבא לי להיות מפוצץ, עד שאני כבר רואה פעם בחיים את הזמר האהוב עלי."

"זה במינון מאוד חלש. מתאימים למתחילים כמוך. אני נשבע."

הבטתי שוב בתה המוזר הזה. להיות או לא להיות. לעזאזל. עוד שבוע שבועיים אני בגבעתיים. להיות. שתיתי את התה בכמה לגימות מהירות. היה לזה טעם נורא.

"ילד טוב," טום אמר. הוא וטוני האיטלקי טפחו על שכמי, ויצאתי לדרך.

זה תפס אותי בדרך לתחנת הרכבת התחתית, נקודת חום במרכז הבטן שולחת גלים נעימים לכל הגוף, שלווה נפלאה, מוח צלול מאוד וקולט כל פרט קטן, כל צליל, והכול כל כך עשיר בעומק ובפרטים. אלי אלי שלא ייגמר לעולם. איזה כיף לנשום, פשוט לנשום, להרגיש כאילו איזה כוח נסתר מנשים אותך בחמצן שיש לו טעם גן עדן. למה זה לא תמיד ככה? וטום צדק. יש בזה משהו טבעי. זוהי ממש מתנת הטבע. רק להיזהר במינון, חברים, רק להיזהר במינון. ירדתי אל המנהרות הארוכות של התחתית במדרגות הנעות, ישבתי בקרון הרכבת לוויקטוריה, והרגשתי את האנשים. ממש הרגשתי אותם. חלק מהם נראו לי מתוכנתים, כמו רובוטים, העיניים ריקות. אצל אחרים קלטתי, דרך העיניים, רגשות שונים, תחושות. אישה אחת, שנראתה לי איטלקייה, מלאה ויפה כל כך, ישבה על הספסל מולי, דוק של דמעות בעיניה, כמעט סמוי, אבל אני ראיתי. היא התבוננה כביכול במפת הרכבת התחתית שמעל למושבים, כביכול הביטה בפרסומות, ואני ידעתי, המחשבות שלה נודדות למקומות אחרים. משהו קרה לה, אולי פרידה ממישהו יקר. השתדלתי לא להביט פנימה יותר מדי, כדי שלא תיבהל מהבעירה שהרגשתי. שקשוק גלגלי הרכבת נשמע לי כמו מאות תופים אפריקאיים. תחנה, ועוד תחנה, ועוד אחת. דלתות נפתחות ונסגרות. האיטלקייה ירדה. אנשים אחרים עלו. גלי החום איימו להטביע אותי. בגדים ושערות בהקו בעומק ובעושר של צבעים. ירדתי בתחנת ויקטוריה והלכתי אחרי אנשים שנראו לי אוהבי ג’ון מרטין. לא טעיתי. הם הוליכו אותי ישר אל האולם. כעבור זמן מה איבדתי את תחושת הזמן. ישבתי בכיסא מרופד, מרגיש כמו לפני טיסה טראנס אטלנטית, מסביבי עוד כמה אלפי אנשים, נראים לי כולם באותו הטריפ, שקטים ונרגשים, מחכים לג’ון. על הבמה, בינתיים, היתה הופעת חימום של שני בדחנים. האחד שמן עם קול גדול, שלא הפסיק לדבר ולספר סיפורים משונים, שופע ביטחון, מבסוט מעצמו. והשני עמד לצידו, ביישן, קטן וממושקף, עם גיטרה וכובע מצחייה. מדי פעם השמן נתן הוראה לקטן והוא שר. השמן הצטרף אליו והתעלל קשות בשיר, מנסה לעשות קול שני ללא הצלחה. הוא הוציא אקורדיון צעצוע קטן וניגן "סולו", תוך כדי ריקוד מגושם. עבר לשריקה וזה נשמע רק יותר גרוע. אבל הקטן הממושקף לא הפסיק לשיר למרות הכול. הגדול צעק עליו למה הוא מזייף. למה הוא הורס את השיר.

"אתה לא זוכר את המילים," הוא צרח על המסכן, "אתה מעוות את המנגינה, למרות שעשינו כל כך הרבה חזרות. אתה עושה לי בושות מול קהל גדול. אתה מפוטר. לך מכאן."

הממושקף השפיל את ראשו ולא הגיב. הגדול, "תסלחו לו גבירותיי ורבותי. קבלו אותו בהבנה. הוא נפל על הראש כשהיה ילד וזאת התוצאה העגומה."

הקטן התחיל לשיר את "הי ג’וד", הגדול התאפק ועמד בשקט עד הסוף, אבל כשהתחיל הקטע של ה"נה נה נה..." הוא לא החזיק מעמד והתחיל לשיר בזיוף מצמרר, חיוך של אושר עילאי שפוך על פניו העגולות, מסלסל כמו מואזין, עובר לפלמנקו, מקלל ברוסית, עד שהקטן נשבר והתנפל עליו, והם עזבו את הבמה במכות וצרחות.

הליצן השמן חזר. "זהו זה, גמרתי אתו," אמר, "הוא לא יענה אתכם יותר. ועכשיו, גבירותיי ורבותי, יש כאן איזה בחור אלמוני שמת לשיר לכם. תנו לו צ’אנס, לג’ון מרטין!!"

הקהל הריע את אהבתו לאיש המיוחד הזה ומיסטר מרטין עלה לבמה, לבוש אלגנטי, נראה נפלא, הגיטרה האקוסטית בידו, ומיד, ללא שום הקדמות, פרט באצבעותיו, בסגנון הצובט שלו, ושר שלושה שירים, ביניהם את "אוויר מוצק", שיר ההיכרות שלנו. אחר כך עלו לבמה הנגנים, קלידן, בסיסט, סקסופוניסט ומתופף. ג’ון עבר לחשמלית ושר את שיריו הנפלאים בקולו השחור העמוק הצרוד, רוקד לאט, בדבקות, הוא והגיטרה חטיבה אחת, גוף אחד. הקהל היה מהופנט וקשוב. שום רחש לא נשמע. באמצע ההופעה, ברגע מסוים, הנגנים ירדו, והוא נשאר לבדו על הבמה והתחיל להתעסק באפקטים שלו תוך כדי נגינה. מה בדיוק הוא עושה שם? תהיתי. שמעתי גלי צליל ארוכים, אינסופיים, אחד ועוד אחד, המיה מדהימה של סאונד, שפתאום נהפכה למשק כנפיים של מאות ציפורים, לצפירת רכבת, לקול הרוח בענפי העצים. הוא ממש כישף אותי עם הצלילים האלה, והייתי חייב לברר מה קורה. קמתי והלכתי לאט אל הבמה, הגעתי קרוב אליו ונעמדתי ממש מולו. הוא עמד שם, עיניו עצומות, מנגן בגיטרה כאילו הוא רוכב על גלי הצלילים שהפיק ולוחץ ברגלו על פדל שנראה כמו דוושת גז של אוטובוס. לפתע הניח הסדרן את ידו על כתפי, מעיר אותי מהחלום ולחש באוזני שאני חייב לחזור מיד למקומי.

התעוררתי בצהרי היום הזה מדוכא, עם כאב ראש חזק מאוד. אני מנסה להבין למה. מה נפל עלי? האם זה מהפטריות שהשפעתן התפוגגה? אולי. ואולי הקונצרט שכל כך חיכיתי לו, ושהיה כל כך נפלא, נגמר, ואין יותר למה לחכות. אבל נראה לי שזה בעיקר בגלל שהייתי רוצה להתעורר היום ולראות שאני ג’ון מרטין. ואני לא."

שמונה שנים אחרי הערב ההוא,פגשתי את ג’ון מרטין בתל אביב,על גג של בית מלון על חוף הים.

הוא בא לתת הופעת חימום בפארק הירקון,לפני ג’טרו טול,וקוטנר ואני הצלחנו לשכנע את שוקי וייס שכדאי לעשות הופעה של ג’ון מרטין לבד, במועדון הליקוויד,כשאהוד והפליטים יהיו מופע פותח.הרגשתי באותם הרגעים,שאם קורה לי הדבר הזה,שאני פוגש באופן אישי את האמן האהוב עלי,ושאני פותח את הערב שלו בתל אביב,ואני בתחילת דרכי עם כל החששות והפחדים,הרגשתי שאני עולה על שביל נכון,שיהיה בסדר,שאלך אחרי הכוכב הזה שבא וחומק לי,ולא אפחד כלל.

בסופו של דבר הגיעו כמאה איש לליקוויד. זו לא היסטוריה שתרשם בספרים,זה לא דרמטי,אבל כל אחד מאותם מאה איש שהיו שם בודאי שלא ישכח את הערב ההוא לעולם.

ואני זכיתי לבלות שעות יקרות עם ג’ון שהתגלה כאדם חייכן,שופע הומור,מלא סקרנות וחיוניות.מסתכל על הגגות ביפו,רואה את דודי השמש ושואל:"למה לא דוד אחד גדול לכולם?..."

אחרי ההופעה בליקוויד חיכיתי בחוץ,עם אשתי,כולם כבר הלכו,לא העזתי להיכנס אל חדר ההלבשה,למרות שכבר הכרנו באופן אישי.חיכיתי שהוא ייצא.אבל הוא לא יצא,ועברה לה שעה ארוכה.אחרי זמן מה יצא גיל בונשטיין שעבד עם שוקי וייס,ואמר לי:"למה את עומד כאן?תכנס אליו,הוא ממש מדוכא,חושב שהייתה הופעה גרועה."

נכנסתי ומצאתי אותו חיוור יושב ליד כמה שקיות ביסלי ובירות.להקתו הייתה מפוזרת פה ושם.לא ממש דיברו.הוא הביט אלי חייך חיוך עייף ואמר:"הקול שלי היה קצת קראקי (שבור) הערב".

אמרתי לו בשיא הכנות שאין לי מושג על מה הוא מדבר שאנשים יצאו מכאן בתחושה שראו את אחת ההופעות הגדולות בחיים שלהם.

וזו באמת הייתה הופעה גדולה.שעתיים וחצי.מכל הלב.כאילו לא מאה איש באיזו עיר על גדות הים התיכון.אפילו יותר מההופעה ההיא בלונדון מול קהל אלפים.

הוא שאל:"אתה יודע אולי איפה יש כאן קוסקוס טוב?"

אמרתי לו שאני יכול לברר.

הוא הנהן בראשו ואמר לי:"תשאיר לי את מספר הטלפון שלך,אני אתקשר אליך מחר,ונלך ביחד לאכול קוסקוס.אני אוהב קוסקוס."

כן, למחרת אכלנו קוסקוס ביפו אצל ויקטור תייר,ישבנו בחוץ בשמש נעימה,מול הים,הוא אשתו ואני,אז מה אם אני משוויץ,לא נורא,שתינו יין אדום,השיחה הייתה רגועה וקולחת,לא,לא על מוסיקה,לא שאלתי אותו איך הוא עושה את זה,מאיפה כל האפקטים האלה,מאיפה כל היופי הכאב והעומק של השירים והמוסיקה שלו,רק סיפרתי לו שראיתי אותו בלונדון ושהיה קונצרט נהדר,ומאוחר יותר,התוודיתי בפניו שהייתי תחת השפעת פטריות והוא אמר:"עכשיו אני מבין למה אתה חושב שהיה קונצרט נהדר..." דיברנו על מעליות שבת,על בצל,על יין כשר,הוא הביט בעיון על הכיתוב על תווית בקבוק היין ושאל מה זה ערלה,טבל ושביעית.לפעמים סתם שתקנו.הרשים אותי שהוא שאל את אשתו בסוף הארוחה אם יפריע לה שהוא יעשן.

אחר כך הסעתי אותם למלון והוא רשם לי את כתובת ביתו בסקוטלנד ואת מספר הטלפון שלו."אני אשמח אם נשמור על קשר",הוא אמר.

עברו שנים ולא התקשרתי.לא יודע למה.אני איש מוזר,לפעמים.הייתה לי פנטזיה שיום אחד אסע לטיול בסקוטלנד ואבקר אצלו.מדי פעם חשבתי אולי אשלח לו דיסק חדש שלי, אבל לא.

לפני כחצי שנה,טרם נסיעה לאירופה,נכנסתי לאתר שלו לראות אולי יש לו הופעה במסלול הנסיעה שלי.לא מצאתי אחת כזו,אבל הייתה שם כתובת מייל שמזמינה את האורחים באתר לכתוב.כתבתי.סיפרתי שפגשתי את ג’ון לפני כעשרים שנה,ושהייתי שמח לחדש איתו את הקשר.אחרי שבועיים,כשלא קיבלתי תשובה,התקשרתי למספר שהוא נתן לי לפני עשרים שנה,הקו כבר לא היה פעיל,והמייל שלי נותר ללא מענה.