עת שערי רצון להפתח

את הפיוט "עת שערי רצון" שרים הספרדים בראש השנה לפני תקיעת השופר.

הפיוט מתאר את סיפור העקדה בלשון עשירה ומרגשת, ומפרט את כל מה שסיפור התורה הלקוני חוסך מאיתנו:הדברים שאברהם אומר לשרה לפני היציאה אל הדרך,את קטעי השיחה רווית המתח בין אברהם ליצחק,ואת שאלתו המעט צינית של יצחק לאביו:"האת ביום זה דתך שוכח?"

ויש את הפניה המצמררת של יצחק אל מי שלא יהיה הקורא האלמוני בכל מקום ובכל זמן,בבית המרגש ביותר של הפיוט:

”שיחו לאמי כי ששונה פנה

הבן אשר ילדה לתשעים שנה

היה לאש ולמאכלת מנה

אנה אבקש לה מנחם אנא

צר לי לאם תבכה ותתייפח

עוקד והנעקד והמזבח".

באלבום "שיר חדש" הקלטתי את הפיוט,ובתחילת הביצוע אפשר לשמוע את אבי יעקב ז"ל שר את הבית השלישי,כפי שהקלטתי אותו לפני כעשרים שנה, בדירתו, אל תוך טייפ נייד קטן.

בעקבות דברים שכתב לאחרונה הרב מנחם פרומן באתר פיוט על הביצוע הזה,פתאום הבנתי:אבא שר והולך,ואחריו הולך ושר הבן.

ממש כמו בסיפור העקדה:"וילכו שניהם יחדיו".

וכמה טוב לאבא ובן ללכת שניהם יחדו.

וכמה קשה לאבא ולבן שדרכיהם נפרדות.

את הפיוט הזה חיבר יהודה אבן עבאס שחי במאה השתים עשרה במרוקו.

אומרים שיתכן וכתב את הפיוט בעקבות טרגדיה אישית שפקדה אותו:

בנו שמואל בן השמונה עשרה התאסלם, ואף כתב ספר שנקרא"השתקת היהודים", בו הוא מנסה להפריך ולערער טענות בסיסיות של חכמי היהדות.

במשך כארבע שנים הסתיר הבן את האמת מאביו,עד שלבסוף "יצא מהארון", ובמקרה זה,מארון הספרים היהודי,והצהיר בגלוי על העובדה שהפך מוסלמי.

אני יכול לתאר לעצמי את הכאב הנורא של אבן עבאס.את הרגע בו הבין שהוא ובנו כבר לא הולכים שניהם יחדיו.ואולי הכאב היה פחות נורא אם הבן היה עוזב את הדת,כמו רבים מבני דורנו,שוודאי גרמו עגמת נפש להוריהם שומרי המסורת, אבל הם לפחות לא המירו את דתם לדת אחרת,כשמואל אבן עבאס.

ויש גם מצב הפוך:אבא חילוני שבנו חוזר אל היהדות,וגם כאן יש את תחושת הניתוק וההתרחקות,וצריך מאוד מאוד לשמור על הקשר הטוב שלא ייפרם חס ושלום,כי גאולתנו תלויה בזה שלבבות האבות והבנים ישובו לפעום יחד.

בשלב מסוים בחייו,בעקבות מלחמות שפשטו במרוקו יהודה אבן עבאס עבר להתגורר בחלב שבסוריה.

יום אחד יצא למסע אל העיר מוצול שם התגורר הבן שמואל.אני לא יודע אם המרחק הפיזי בין שני הערים היה גדול,אבל המרחק הרוחני בין האב לבנו היה עצום.

אולי קיווה האב שבפגישה פנים אל פנים יצליח לשכנע את הבן לחזור בו ולחזור הביתה.

אני יכול לראות אותו,הולך לבד בדרך,מחאלב למוצול, לבו מלא חששות כאב ותקווה,אולי יצליח לשכנע את הבן האובד,והוא עומד לפנות ערב בצד הדרך ומתפלל,כמו בפיוט שלו:

“דפקו בשערי רחמים לפתוח

הבן להיזבח האב לזבוח

קווים לאל וברחמיו לבטוח

וקווי ה’ יחליפו כוח

דרשו בנחלת אל להסתפח

עוקד והנעקד והמזבח".

לצערי אין לסיפור הזה סוף טוב כמו בפיוט,שמתאר את סיפור העקדה התנ"כי.

יהודה אבן עבאס נפטר בדרכו למוצול ולא זכה לפגוש את בנו.אבל לנו הוא השאיר את אחד הפיוטים המרגשים והנשגבים ביותר שנכתבו בעברית.שרים אותו בכל בתי הכנסת הספרדיים בעולם כולו בראש השנה,לפני תקיעת השופר.וכך הוא מסתיים:

"אמר לאברהם אדון שמים

אל תשלחה יד אל שליש אורים

שובו לשלום מלאכי מחנים

יום זה זכות לבני ירושלים

בו שערי רחמים אני פותח

עוקד והנעקד והמזבח".

שנה טובה.ושנזכה להשיב לב אבות על בנים.ולב אמהות על בנות.

תודה לרב מנחם פרומן,לרוני שוויקה, לחנה פתייה מאתר פיוט,ולורד זכות.