רגע פחד לבד,בלי טלפון נייד,ואיש אחד ומיוחד

זה קרה פתאום ללא שום התראה מוקדמת כשעליתי במדרגות אל החניון שבקומה השנייה של הבניין הגדול. מכוניתי עמדה שם,וכהרגלי שלפתי את המפתחות מהתיק.

לפתע תקפה אותי סחרחורת, קוצר נשימה, נבהלתי מאוד, חששתי שאני עומד להתעלף כאן במדרגות ואין אף אחד מסביב שיראה אותי, ויעזור לי. מיהרתי לעלות אל החניון בתקווה שיהיו שם אנשים שאולי יעזרו לי, ויתקשרו להזעיק אמבולנס במקרה הצורך, ואני,הרי אין לי איתי טלפון נייד. עליתי מהר מהר את המדרגות וזה רק גרם לי ליתר קוצר נשימה ויותר סחרחורת, מצחי הוצף זעה קרה, הייתה לי תחושה של יובש בפה, כפות ידי רעדו, אמרתי לעצמי שאירגע, שאני לא עומד לחטוף דום לב או משהו כזה, אבל נעמדתי שם בחניון הגדול, בתחושת חוסר אונים פחד ובדידות עצומה. הסתכלתי מסביב ולא ראיתי נפש חיה.

והנה נכנסה מכונית אל החניון. הנהג נסע לאט והתקדם לעברי. עמדתי נטוע במקום והבטתי לעברו. הוא עצר את המכונית שלו ממש לידי, פתח את החלון ואמר:"אהוד,אתה בסדר?"

טוב להיות מפורסם,עברה לי מחשבה בראש,הנה הוא מזהה אותי קורא לי בשמי כמו חבר,למרות שאנו לא מכירים כלל באופן אישי.

"אני לא ממש בסדר", אמרתי לו, אבל למען האמת הרגשתי כבר יותר טוב, כשיש לידי אדם חי וידידותי שמדבר אלי.

"מה אתה מרגיש?", הוא שאל, הייתה בקולו ובמראהו עדינות ואכפתיות.

"הייתה לי סחרחורת. היה נדמה לי שאני עומד להתעלף. אבל עכשיו שאני מדבר איתך אני כבר מרגיש יותר טוב".

"אתה באמת נראה חיוור מאוד והידיים שלך רועדות. קלטתי את זה כשהתקרבתי עם המכונית".

הוא חייך והושיט לי בקבוק מים מינרלים. לגמתי מעט. הוא סימן לי להתקרב אל חלון המכונית והגביר את הרדיו.

"אתה מכיר את השיר הזה?",הוא שאל.

מכיר. שיר שנקרא "זמנך עבר". אמנם קצת מקברי בהתחשב בסיטואציה הנוכחית ואולי היה עדיף לשמוע את "ממשיך לנסוע"... אבל חייכתי אליו בחזרה ושאלתי אותו אם זה דיסק או רדיו.

"זה רדיו",הוא אמר,ואחר כך הוסיף:"יכול להיות שקיבלת התקף חרדה?"

"כן",אמרתי,"בהחלט יכול להיות שזה מה שקרה לי".

"אתה רוצה כדור הרגעה טוב? יש לי כאן. גם אני חוטף מדי התקפים כאלה."

לגמתי עוד מעט מהמים ואמרתי לו:" אין צורך, אני מרגיש הרבה יותר,ואני מודה לך מאוד, הגעת לי ממש בזמן."

נפרדתי ממנו ונכנסתי אל המכונית. הוא חיכה עד שהתנעתי ויצאתי לדרך ונופף לי לשלום, נופפתי לו בחזרה.