סגן גבאי, בשליחות מעבר לים

בשנת 1977 אחר הצהרים ישבתי על מזח נמל העיר חאניה שבאי כרתים. אור השמש השוקעת השתקף בחלונות הבתים העתיקים, העיירה הקטנה והציורית הקסימה אותי, אבל הייתי בדרכי לעבודה בחוות גפנים, והצטערתי שמצבי הכספי לא מאפשר לי לשהות בה קצת יותר.

לא היה לי אז מושג שבמרחק חמש דקות הליכה ממני נמצא מבנה ישן נטוש והרוס שהיה בית הכנסת הקדום של חאניה שנבנה במאה השש עשרה. לא ידעתי אז דבר על קהילת יהודי כרתים, ועל הרב איבלגון זצ"ל.

חלפו שלושים שנה ורצה הגורל שאחזור לכרתים. לפני הנסיעה חיפשתי מידע על יהודים בכרתים. רציתי לדעת אם יש סיכוי לתפילה במניין ולאוכל כשר. מצאתי שכמעט ולא נותרו יהודים באי, אבל שיש בחאניה בית כנסת בשם "עץ החיים" ,שהיה עזוב ונטוש מאז שעלה הכורת על הקהילה היהודית של כרתים במלחמת העולם השנייה, עד ששופץ ונפתח מחדש בשנת אלפיים, על ידי איש יהודי בשם סטברולאקיס, והוא פתוח גם כמוזיאון הנצחה לקהילת יהודי חאניה, יום יום מעשר בבקר עד שמונה בערב.

כשהגעתי לחאניה בשעת צהריים מצאתי את בית הכנסת בסמטה צדדית במבוך העיר העתיקה, כמה דקות הליכה מהמזח. בית הכנסת היה ממוקם בתוך חצר יפהפייה עטורה צמחיה עבותה, האוויר היה מלא בקולות צרצרים למרות שמדובר בשעות היום, ובתוך בית הכנסת שקט גדול ספוג ברהיטי העץ בנברשות ובפרוכת.

התפללתי מול ארון הקודש תפילת מנחה ביחיד. אחר כך נכנסתי אל הספרייה הגדולה והמשרד הצמודים אל בית הכנסת. עיינתי שעה ארוכה בספרים, ולפני לכתי משם קניתי שלוש חוברות מבחור צעיר בהיר שיער שישב ליד השולחן במשרד הקטן.

כעבור יומיים, ביום השבת, בבית על החוף בפלסרנה, כשרוח קיץ עזה חובטת בתריסים וקול הצרצרים ממלא את האוויר שקעתי בקריאה בחוברות וקראתי על הרב אברהם איבלגון זצ"ל, שהגיע לכרתים מטורקיה, בסוף המאה התשע עשרה כשהיה באמצע שנות העשרים שלו, עם משפחתו. הוא היה הרב הראשי של כרתים במשך חמישים שנה.

דמותו של הרב כפי שהשתקפה מהחוברת ריתקה והרשימה אותי מאוד. הוא היה מקובל ומכובד בעיני כל תושבי האי, ולא פעם שימש כמתווך ומשכין שלום בין המוסלמים והנוצרים שהיה ביניהם מתח רב ומאבק קשה. כמו כן מצאתי בחוברת קטעים קצרים שלוקטו מכתביו. מצאתי שהיה איש אוהב אדם בעל רוח אנושית גדולה ואוניברסאלית.

בחוברת הוזכר שמו של יעקב טרנטו, הנין של הרב, שגר כיום בבני ברק ויש אצלו כתבי יד נדירים של הרב.

כשחזרתי לארץ איתרתי את מספר הטלפון של מר טרנטו והוא סיפר לי שכתבי היד האלה עומדים לצאת בדפוס. ואמנם, כעבור עשרה חודשים, במוצאי שבת אחת, הוא התקשר והזמין אותי אליו לקחת את הספר החדש שיצא לאור על ידי איש בן שבעים בשם גרשון הלוי מוריס, תושב לונדון, שביקר בבית הכנסת "עץ חיים", קרא את החוברת על הרב איבלגון, ממש כמוני הוקסם מדמותו המיוחדת, יצר קשר עם מר טרנטו וביקש ממנו רשות להוציא לאור את כתבי היד ,לתועלת הרבים.

נסעתי מיד לביתו של הרב טרנטו שגר בבני ברק הסמוכה, על פניו אפשר לראות את הדרת פני הסבא רבא שלו, הוא קיבל את פני בחלוק מפוספס, היה מאוד ענייני, לא רצה שום תמורה כספית עבור הספר.

חזרתי לביתי נרגש כמוצא שלל רב פתחתי את הספר ומצאתי שם גילוי דעת שכתב הרב איבלגון: אין זכויות יוצרים לחיבור וכל המעוניין יעשה בכתוב כטוב בעיניו.

וכך כותב הרב בספרו:

"עלינו לטעת בתוך ליבנו מידת רחמנות וחמלה על כל אדם, בלי מבדיל בין ישראל לעמים, והרי כתוב: ’כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים’ , ואמרו עוד:’הוי מקבל כל האדם בסבר פנים יפות’, אהבה כללית לכל מין האדם הנברא בצלם דמות תבניתו".

לחיבורו קרא הרב "יין הרקח",הוא מסביר בהקדמה לספר שרק"ח אלו הן ראשי התיבות של שלושת הערים בכרתים בהם גרים יהודים: רת’ימנון, קאנדיה(הראקליון), וחאניה.

כשהגיעו הגרמנים וכבשו את כרתים במלחמת העולם השניה,הגזירה הראשונה שהטילו על הקהילה היהודית הייתה להחרים את כל סכיני השחיטה הכשרה.

הרב איבלגון נפטר כעשר שנים קודם לכן, ולא ראה איך בשנת 1944 הגרמנים אספו את שארית הקהילה העתיקה והמפוארת של כרתים, כארבע מאות איש, גברים נשים זקנים וטף, רובם מחאניה, כלאו אותם בבית סוהר בעיר הרקליון, ואחר כך העלו אותם לספינה שיצאה מכרתים לכיוון פולין, אל מחנה ההשמדה.

הספינה לא הרחיקה מכרתים, נפגעה על ידי טורפדו של צוללת בריטית, שקעה במצולות וטבעה עם כל קהילת יהודי כרתים.

ז’ני דפס ילידת כרתים הצליחה לברוח בסירה קטנה מחאניה רגע לפני גירוש הקהילה, ואחרי מסע קשה בים סוער הגיעה עם בנותיה הקטנות לאתונה. את שנות המלחמה העבירה בנדודים מכפר לכפר והצליחה לשרוד בזכות פרטיזנים וכפריים טובים.

ביולי שנת 2000,יצאה בתה של ז’ני דפס, סימה קדם מתל אביב, עם בתה דורית, למסע מישראל אל עיר הולדתה והולדת אמה,חאניה.

היא פסעה אחוזת התרגשות רבה במורד רחוב קנדילקי עד שהגיע אל בית הכנסת "עץ חיים", שם מצאה בלוח הזיכרון את שמות בני משפחת דפס, שנספו באוניה שטבעה בדרכה אל מחנה ההשמדה.

דורית אמרה: ”אמא, כאן, בחצר בית הכנסת הזה, אני רוצה לחגוג את החתונה שלי".