שיר התעסוקה

מאיר אריאל פותח בשיריו את המרחב הצר הזה אל מימד הזמן שנותן לו עומק ונפח גדול,נשמתו שואפת אל המרחב ("נשל הנחש"),וסיפורי המקרא והגמרא מהזמן העתיק מספקים לו את מרחב ההמראה שהוא כל כך מבקש.

באלבום "רישומי פחם"נראה שהוא הולך עם מימד הזמן רחוק יותר מתמיד .בשפה עכשווית חיה ונושמת הוא מפליג אל ימי הנביא דניאל, אל ימי טיטוס הקיסר הרומאי מחריב ירושלים,וב"שיר התעסוקה"אל מחנה בני ישראל במדבר. בתחילת השיר הזה הוא כמו נכנס אל מכונת זמן ואומר אל הטייס:

"קחני אל מחנה בני ישראל,אצל ההר,ל,ראות את התעסוקה הזאת,שבמדבר

במעברת העולים,שוכני האוהלים, קצת אשוטט,אשאף,אנשום לי ריח פועלים..."

אני יכול לדמיין אותו,יוצא מביתו ברחוב הירקון,הולך לכיוון יפו,חותך שמאלה ברחוב סאלמה,נכנס אל אזורי התעשייה של דרום תל אביב,הולך בשקט,בלי לדבר עם אף אחד,מציץ תוך כדי ההליכה אל תוך הנפחיות המסגריות הנגריות והמרפדיות,נושם את ריח השווארמה והפלאפל של מסעדות הפועלים הקטנות, פה ושם אזנו צדה רסיסי מילים, תמונות, והוא מוקסם מהעשייה הזאת, מריח הפועלים האלמונים, מרעש המכונות, מצליל המתכות, מריח העץ הטרי הפוליטורה והטרפנטין, ובמחשבתו הוא נודד הרחק אל המדבר אל הזמן שבו אבות אבותיהם של פועלים קשי יום אלו עמלו במדבר על הקמת המשכן.

"רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי,לראות וגם לשמוע כי מרבים הם להביא"

מילים אלה מסתמכות על הכתוב בספר שמות ל"ה,פרשת ויקהל:

"ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה`למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקודש".

ובהמשך אותה הפרשה בפרק ל"ו:"ויבואו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקודש איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, ויאמרו אל משה לאמור: מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציוה ה` לעשות אותה".

מאיר אריאל רוצה להיות בלב הנדבה הזאת,רוצה לחוות באופן ישיר את הנתינה הגדולה הזאת ללא גבולות למען השם,הוא רוצה לראות את הנפחים המתיכים את ערמות התכשיטים,את הנגרים המקלפים עצי שיטים,את אצבעות הטווות והשוזרות האורגות והרוקמות,יש שמחה עצומה בעשייה הזאת הקדחתנית,ויש כאן אחדות גדולה.

כולם עובדים למען אותו הרעיון.כולם נותנים את החומר הלב והנשמה,כולם שמחים להשתתף בבניית נקודת מרכז מוארת לעם ישראל,מקום של השראת שכינה:

"אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז

מכל המלאכות-האהבה, בהתרכז

מכל העברים כל הדברים, בהתחבר-

אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר

כל מרכז המעברה- מחנה זוהר"

בזמן של פילוג שנאת חינם ומחלוקות לאין קץ מאיר רואה בחזונו את אחדות האהבה וההתחברות של בני ישראל סביב אותו הרעיון,סביב אותה העשייה,סביב אותו המרכז הרוחני,כי בלעדיו אנחנו לא נקראים עם ולא נוכל להחזיק מעמד על האדמה הזאת הרוויה בדמעות ובדם.

ואחר כך חבטה עזה,חזרה אל המציאות אחרי כל הזוהר ושמחת העשייה הגדולה:

"ושוב אני בתור לקבלת דמי אבטלה

אולי אמכור גם את כיס המרה להשתלה?"

הוא מביט מסביב ורואה את המובטלים,את חסרי הבית,את אלה שגרים בפחונים רעועים,הוא מקונן על המרחק העצום הזה,על הפער הגדול בין מחנה בני ישראל שבמדבר לבין מציאות החיים הקשה היומיומית,בין האחדות ההיא לעומת השבר העכשווי,ועל המרכז החסר והריק כשהשכינה בגלות.

במהלך השיר תוקף את מאיר "ספק משטח הבידור",הרי הוא זמר שבא מהשטח הזה והוא יודע שכל הפועלים האלמונים האלה שהוא רואה כאן בדרום תל אביב לעולם לא יזכו לזמן שידור,לא יוזמנו לתכניות אירוח,איש לא יעשה עליהם כתבה למגזין טלוויזיוני זה או אחר,ומי שיזכו בתהילה הם בעיקר האמנים חושבי המחשבות, הסופרים, הציירים המשוררים המוסיקאים...

אבל למאיר יש תחושה של שותפות גורל עם הפועלים האלה.הוא לא רואה את עצמו מורם מהם.ביחד איתם יצא ממצרים ועבר בים סוף ועמד מול הר סיני וראה את הקולות,ביחד איתם הביא את כל מה שהיה לו והשתתף בשמחה במלאכת בנית המשכן, וגם עכשיו הוא מרגיש חלק מעולם העשייה ,שהיא כרגע לא ממש זוהרת ואולי אפילו אפורה, והוא הולך באזור התעשייה בדרום תל אביב, בחדרה, או בעפולה, או בכל מקום אחר בארץ ישראל, יוצא לשוטט קצת לפני הופעה, שקוע במחשבות, עף אל הימים ההם, אל מחנה בני ישראל אצל ההר, רואה את התעסוקה הזאת שבמדבר.