רגע חולף בצד הדרך

זוג צעיר נסע במכונית על הכביש המתפתל לאורך ים המלח מעין גדי לכיוון ערד.

הם היו ביום טיול נינוח, אחרי ביקור במפלי עין גדי.

הייתה זו שעת דמדומים.

לפתע ראו בימין הכביש חנוכייה גדולה דולקת בצד הדרך,על יד איזה שהוא מבנה,אולי מסעדת דרכים,או משהו כזה.

הבחור ברך:"...שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

"למה אתה מברך?"שאלה אשתו,

והוא הסביר:"בדיוק אתמול קראתי בספר על חנוכה של רבי שלמה קרליבך ולמדתי שם הלכה: אם אדם רואה חנוכייה דולקת בדרך ועדיין לא הדליק חנוכייה בביתו צריך לברך על החנוכייה של חברו".

אחרי שתיקה קצרה הוא הוסיף:"ועוד קראתי שם שנר יכול לתת מאורו לאינסוף נרות והוא אף פעם לא חסר.

אם אני אתן לך תפוח הרי שהתפוח יעבור מידי לידך,הוא יהיה אצלך אבל אצלי כבר לא, אבל הנר יכול לתת מאורו והוא לא חסר אור,רבי שלמה קורא לזה נתינה ללא גבולות".

"זה יפה מאוד",האישה אמרה.

איש מבוגר מזוקן וממושקף עמד בצד הכביש והרים את ידו.במרחק מה ממנו ישבה בצד הכביש בכניסה לתוך תוואי של נחל קבוצת אנשים,בהם נשים וילדים.הבחור המשיך בנסיעה בלי לעצור.כעבר כמה מאות מטרים עצר את המכונית הסתובב ואמר:"אני מדבר על נתינה ללא גבולות וחולף באדישות כזאת על פני אנשים בצד הכביש שאולי צריכים עזרה.והרי אני נאה דורש אבל בכלל לא נאה מקיים".

הוא נסע בחזרה לכיוון האיש המזוקן,כשהגיע אליו הסתובב שוב ונעמד לידו.

האיש המופתע אמר לו:"אתה עוצר לנו לטרמפ?"

"כן,"אמר הבחור,"אם זה מה שאתם צריכים".

"הטרמפ הוא לא בשבילי הוא בשביל אישה וילדים קטנים.נתקענו כאן בצד הכביש וחשבתי שאולי עד שיגיע הסיוע הם ייסעו לערד. הילדים כבר עיפים ורעבים".

הבחור נסע כמה מטרים ועצר בפתח הוואדי.האישה עם שלוש בנות קטנות עלו והתיישבו במושב האחורי.

בינתיים הלילה כבר ירד והם נסעו כחצי שעה במעלה הכביש משפך זוהר לכיוון ערד.

האישה הצעירה הציעה לבנות סוכריות.

"אנחנו לא אוכלות סוכריות",הן אמרו בביישנות, "זה לא טוב לשיניים".

"איזה ילדות טובות",אשת הנהג אמרה.

הם הורידו אותן ליד בית המלון של ערד שם הם התאכסנו.

"תודה רבה ותזכו למצוות",האמא הודתה להם בחום.הילדות נופפו לשלום.

"איזה מתוקות",אמרה האישה הצעירה.

אחרי כמה דקות נסיעה הבחור אמר:"והרי כשאני מעלה טרמפיסט לאוטו אני כמו נר שנותן מאורו,הטרמפיסט נהנה וגם אני לא חסר,הרי אני לא נותן לו את האוטו.וחוץ מזה קראתי עוד דבר שאומר רבי שלמה קרליבך:יש לפעמים שנקרית לאדם הזדמנות למצווה או למעשה חסד ברגע מסוים,שחולף ולא חוזר,וחשוב להיות ערני ולא להחמיץ את הרגע הזה."