אני ישן ולבי ער

פעם הוא אמר לי: אם לא תבוא אלי לשיעור, אני אבוא אליך בחלום.

ואכן, בליל ט` באב, הוא בא אלי בחלום.

הדבר התרחש במקום ובזמן לא ברור.

הוא הגיע להפתעתי הגמורה אל דירת ההורים שלי, והרי הורי כבר נפטרו מן העולם, ובחלומי הם היו נוכחים בדירה בזמן הביקור שלו, ואף הכרתי ביניהם.

הם בכלל לא היו דומים להורי המקוריים, את עצמי לא ראיתי בחלום, אז בהחלט יכול להיות שגם אני לא הייתי אני.

הרב, שבדרך כלל הוא אדם עסוק מאוד, ממהר, תמציתי בדיבורו במפגש האישי (אלא אם כן מדובר בדברי תורה שהוא מעביר בשיעוריו הארוכים), היה הפעם נינוח כאילו אינו ממהר לשום מקום.

הוא התיישב לידי על הספה בחדרי. שקענו בשיחה ארוכה באופן אינטימי וקרוב שלמען האמת מאוד חסר לי בקשר שלי איתו.

אני לא זוכר עכשיו את כל פרטי השיחה, אלא רק כמה קטעים, כמו הבהובים:

אמרתי לו שבזמן האחרון אני מרגיש ירוד מבחינה נפשית (מה שנכון).סיפרתי שקשה לי לקום בבוקר לתפילה ואני מתפלל במניין מאוחר יחסית, או לבד בבית. אמרתי לו שהייתי רוצה להצטרף למניין הבוקר הקבוע שלו, עם הנץ החמה, אבל קשה לי הדבר כי אני הולך לישון מאוחר.

הוא אמר:"כל העניין הוא ללכת לישון מוקדם, ואז אפשר לקום בזמן".

אמרתי לו משהו על זה שעכשיו כשחג החנוכה מתקרב(?) ואני מקווה להוסיף אור ולהתגבר.

הוא אמר שהדבר אפשרי. הכול תלוי ברצון.

מישהי שאני לא מכיר, בחורה צעירה, נכנסה לחדר עם שקית פירות הדר והגישה לרב. הם החליפו כמה מילים והיא הלכה לדרכה.

המשכנו עוד לשוחח בנחת ובנעימות, באהבה. אחר כך הוא קם ללכת. לוויתי אותו בדרכו אל הדלת. בדרך החוצה הוא עצר ובירך לשלום את הורי. אבא שלי הביט בו בסקרנות מעורבת בחשש מסוים. מי זה האיש הזה שבני הולך אחריו? כך היה נדמה לי שהוא שואל את עצמו.

התעוררתי אל בוקר חם, ט` באב תשע"א.

התפללתי שחרית במניין של השעה שמונה. עדיין לא מוקדם כמו שהייתי רוצה, אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא, לא?