על דעת המקום ועל דעת הזמן

רגע לפני יציאת מצריים המצווה הראשונה שבני ישראל מקבלים היא קידוש ראש חודש ניסן. הקב"ה נותן למשה ולבני ישראל את הכוח והסמכות לקבוע מתי יהיה ראש החודש.

ואכן, מאז היה בית דין מכריז על קידוש החודש, עד שנקבע לוח השנה היהודי, אחרי חורבן הבית.

יש כאן אמירה מאוד משמעותית: אנחנו קובעים את זמן קידוש החודש שלפיו נקבעים כל החגים והמועדים. זה הוא צעד ראשון לקראת היציאה מעבדות לחירות. עבדים אינם אדונים לזמנם, אבל אדם חפשי הוא אדון לזמנו.

תהליך יציאת מצרים לא נגמר והוא ימשיך עד שהאנושות תעבור לתודעת זמן חדשה.

אנחנו חיים בעולם הזה בתוך מיצרי הזמן. אנחנו בני תמותה ותפישת הזמן שלנו רואה את המציאות כקו ישר שעובר מהעבר דרך ההווה אל העתיד. אבל התורה אומרת לנו שתתכן תפישת זמן שונה, אמנם יש ללכת הרבה ולתעות במדבר עד שנגיע אל הארץ המובטחת, אל הגאולה, אבל האפשרות הזו מהבהבת אלינו מרחוק: ישנה תודעה רחבה וגבוהה מחוץ למיצרי מצרים ולשם האנושות תגיע לעתיד לבוא.

אולי נבין בעתיד את הזמן כמו שאנחנו מבינים את המרחב הגיאוגרפי: אם הייתי הבוקר בתל אביב ועכשיו אני בירושלים זה לא אומר שתל אביב לא קיימת. היא עדיין שם. וגם ניו יורק אליה אולי אגיע בעתיד נתפשת בתודעה שלי כמקום קיים. כך נתפוש גם את הנצח שבזמן: הכול קיים.

2.

אחרי חורבן בית שני חכמי יבנה הפכו את עבודת הקורבנות לעבודה של תפילה, הבשר הפך למילים, החומר הפך לרוח. העבודה יצאה מתחום בית המקדש, התקפלה אל תוך סידור נייד שאפשר להניח בתרמיל, ומאז, כול יהודי באשר הוא, בכל זמן ובכל מקום על פני כדור הארץ, יכול לקיים את עבודת הקודש של כהן לוי וישראל.

לולא החידוש העצום הזה הזאת ספק אם היינו שורדים את אורך הגלות המרה.

לפעמים עולה בדעתי שבית המקדש השלישי ימשיך את המהלך הזה, אל מעבר לממדי המרחב והזמן המוכרים לנו, ויתכן שקדושתו של הבית תהיה קדושה של זמן, כמו השבת והמועד, ולא קדושה של מקום. הוא יהיה בנוי מאבני רוח ולא מאבני חומר, ולכן לא יוכל להיחרב, ויעמוד לנצח.

התורה מצווה אותנו להקים עוד שלוש ערי מקלט לעתיד לבוא, כשירחיב ה` את גבולנו. הרמב"ם שואל מדוע לא הוקמו ערי המקלט האלה כשהיה הגבול הגיאוגרפי רחב ומלא, כמו בימי דוד ושלמה, והוא עונה על כך: מדובר על ימות המשיח לעתיד לבוא, כשגבול התודעה האנושית יתרחב.

ואז נשאלת שאלה: מדוע בימות משיח צריך תוספת של שלוש ערי מקלט?

תשובה אפשרית: ערי המקלט האלה יהיו כמו מרכזי קליטה של תובנות חדשות ומימדים חדשים. אנשים נבחרים יישבו שם, יקלטו את הנתונים ויעבירו אותם לעם ולעולם.

ישעיהו הנביא מדבר בחזונו על כך שלעתיד לבוא בית מקדש יהיה מקור של תבונה ומוסר לעולם חדש שבו האנרגיה המלחמתית ההורסת הופכת לאנרגיה בונה.

בחוקי ההרמוניה של המוסיקה הצליל השלישי בונה את האקורד, וכמו שיעקב האב השלישי הוא אבי העם הישראלי, וכמו שסוכות חג האסיף הוא הרגל השלישי והמסכם,

כך הבית השלישי ישלים מהלך לקראת עולם שלם ומתוקן ויהיה בית תפילה ומרכז רוחני לכל העמים.

השאלה איזה דגל יתנוסס על הר הבית ומי יחזיק במפתחות לא תהיה רלבנטית כלל, כי כל חוקי המרחב והזמן ישתנו, וממילא ודאי כבר תתגשם תפילתנו היומית: יכירו ויידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון.

אני לא יכול לדעת איך זה בדיוק ייראה ויעבוד, כי עדיין אין לנו את הכלים לתפוש מציאות כזו. בשלב הזה אני יכול רק לחלום, שהרי תודעת החלום לוקחת אותנו מחוץ לזמן ולמרחב, ולפעמים בחלומות אנחנו יכולים אפילו לעוף.

וכבר נאמר: "בשוב ה` את שיבת ציון היינו כחולמים..."