ההופעה הראשונה שלי בסיבוב החורף הזה בלונדון הייתה במועדון פולק קטן בשם "פולק אין דה סלאר" (פולק במרתף) הממוקם על גדות תעלת הריג`נטס בקמדן טאון.

המקום היה ממש קטן, שופע חום ונעימות כשבחוץ קור מקפיא, כמעט אפס מעלות.

על במה קטנה ללא הגברה, מול קהל קשוב של כשלושים איש עלו בזה אחר זה המוסיקאים של הערב: איש מבוגר שניגן קטעים אינסטרומנטליים בגיטרה אקוסטית, זוג ששר ללא ליווי כלי שירי עם בסגנון קלטי, ואחר כך הזמר הישראלי שהביא אותי אל המקום, עומרי ויטיס, שעלה עם נגניו.

איש מבוגר מזוקן וחייכן בשם לס ניהל והנחה את הערב.

כשעמרי היה על הבמה לס בא ואמר לי שאני עולה עוד עשר דקות.

"תזכיר לי את שמך?" הוא ביקש,

אמרתי לו.

הוא הנהן כאילו שזה נקלט לו,אבל חזר אחרי חמש דקות ואמר:"סליחה, אבל אולי תזכיר לי שוב את שמך..."

הזכרתי לו.

אחרי שעמרי סיים את חלקו לס סימן לי בחיוך שזה הזמן, עלה איתי לבמה הקטנה ואמר:

"חברים, יש לנו הערב אורח יקר, זמר פולק ישראלי, אני שמח להזמין את...."

הוא הסתובב אלי ולחש:"סליחה, איך אמרת שאומרים את השם שלך?"

אמרתי לו איך אומרים.

הוא הסתובב אל הקהל, לא אמר דבר, ופשוט סימן לי להתחיל.

הופעתי כמחצית השעה ושרתי רק בעברית. אמנם הכנתי לי אופציה של שירים באנגלית אבל הרגשתי שהקהל דווקא מעוניין לשמוע את השירים בשפה המוזרה והעתיקה של ההיברומאן.

לקראת סוף ההופעה התלבטתי. אולי אעשה בכל זאת שיר אחד באנגלית?

אולי אעשה את שיר העם האמריקאי על ההלך החוצה הירדן שאני מכיר ואוהב בביצוע הנפלא של ג`וני קאש. אבל איכשהו חלקי בערב הגיע לסיומו ולא עשיתי את השיר.

הייתה לי איזו תחושה של החמצה, הייתי כן צריך לעשות כאן הערב את השיר הזה.

בסוף הלילה, אחרי ג`ם של כל המוסיקאים הנוכחים במקום, עליתי למעלה אל הפאב הממוקם מעל המרתף וביקשתי מהברמן שיזמין לנו מונית. המקום היה ריק לחלוטין. רק איש אחד עם מגבעת עמד לבדו ליד הבאר. פניו היו חיוורות. חלק מפניו היה בחשכה וחלק היה מואר. משום מה הוא נראה לי כמו דמות מהסרט מלאכים בשמי ברלין. אולי מלאך בשמי לונדון.

הוא אמר לי משהו. דיבר אלי מרחוק, בשקט. לא הבנתי מה הוא אומר.

"סליחה, לא שמעתי", אמרתי לו.

הוא חזר שוב על מה שאמר :" יש עוד שיר אחד שלא שרת".

איך הוא יודע?

"נכון", אמרתי.

"אז עד שהמונית שלך תגיע יש זמן לעוד שיר אחד", הוא אמר.

הבטתי בו רגע בשתיקה ואז הוצאתי את הגיטרה מהנרתיק, עמדתי באמצע הפאב ושרתי את שיר ההלך החוצה את הירדן בדרכו הביתה לפגוש את אבא ואימא.

האיש עם המגבעת, הברמן שיצא מהמטבח, ולס שבדיוק עלה מהמרתף עמדו והקשיבו.

כשסיימתי את השיר האיש עם המגבעת שעד לאותו רגע עמד קפוא על מקומו ליד הבאר בא וחיבק אותי.

"תודה", הוא אמר,"תודה. והנה המונית שלכם כבר מחכה בחוץ".