הימים האלה המורכבים והטעונים שעוברים עלינו מתרחשים בזמן שנקרא בין המיצרים, שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לט` באב, נחשבים לזמנים קשים של דין, זמנים שבהם באו פורענויות על עם ישראל, חורבן בית ראשון ובית שני.

יש מנהגים מסוימים בזמן הזה, מנהגי אבלות, ובעיקר בשבוע שחל בו ט` באב. בין השאר, יש הנוהגים לא להקשיב למוסיקה בימים האלה, ובודאי שלא ללכת להופעות חיות.

בתחילת דרכי בעולם ההלכה היהודית לא הייתי מודע כלל למנהגים המיוחדים של הזמן הזה, בשיא הקיץ, החופש הגדול ועונת ההופעות. בערך כשבוע לפני בין המיצרים קראתי הלכות של הרב עובדיה יוסף זצ"ל בעניין הזה. הרב קובע באופן חד משמעי שאסור לכליזמר יהודי, כלומר למוסיקאי מקצועי, להופיע בשלושת השבועות האלה לפני יהודים אבל לצורך פרנסה מותר להופיע לפני גויים.

טוב, סגרו לי כבר שלוש הופעות בלוח בזמנים האלה ולצערי לא בפינלנד או גוואטמלה אלא כאן בארץ ישראל לפני בני עמי. בדיקה קצרה עם משרד ההפקות שלי העלתה שנחתמו חוזים ונמכרו כרטיסים ואין מצב לבטל. אז מה לעשות? במצבים של מצוקה הלכתית מתקשרים לרב, והאמת היא שצריך לדעת לאיזה רב להתקשר, אז התקשרתי לרב מנחם פרומן זצ"ל, והוא אמר שבעצם הסיבה שאסור להופיע היא על מנת שלא להשכיח מהציבור באמצעות שירים שמחים את הצער על החורבן.

"אבל, הקהל שיבוא להופעות שלך", אמר הרב, "זה קהל שכלל לא מודע לימים האלה, כמו שאתה עד לפני שבוע לא ידעת מזה. ולכן, אם תקשור את אחד השירים בהופעה לסיפור החורבן ותספר להם על הימים האלה, בעצם תעשה פעולה הפוכה ולא תשכיח את העניין, אלא תזכיר ותעורר, ועל זה, אני חושב שגם הרב עובדיה יגיד שזה בסדר גמור".

הרב החכם נתן לי חבל לרדת מהעץ ועשיתי כדבריו.

אמנם מאז אני כבר לא מופיע בין המיצרים.

---------------

ועכשיו, בין המיצרים, המצב לא פשוט ולא קל. הלב רוצה להיות עם תושבי הדרום ועם החיילים. לנסוע לשמח לעודד לשיר ולנגן. האם לנסוע או לא לנסוע? להופיע או לא להופיע? ומגיעות פניות מתושבים ומחיילים, שכותבים לי "רוצים שתיקח את הגיטרה ותבוא".

אז מה עושים? והיות ואין לי לצערי את הרב פרומן להתקשר אליו ולהתייעץ, החלטתי ללכת עם תחושת הלב ועליתי על הכביש דרומה עם דודי לוי ואוסי שילוח במכונית של מיקי הנהג שלנו להופיע בישובים על קו הגבול, ובמוצבים של חיילים.

למחרת הגיע ראש חודש אב, ומשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך כתוב, אבל למרות זאת נסענו שוב דרומה.

עברנו את אשקלון ואחרי זמן קצר פנינו ימינה ועלינו על הכביש העובר דרך כרמיה לזיקים. אני מכיר את הכביש הזה היטב, במשך קרוב לשלוש שנים הייתי מגיע לכאן פעם בשבוע ליום של שעורי גיטרה שהתחיל בכרמיה והסתיים בזיקים. זאת הייתה העבודה האחרונה שלי לפני פרוץ הפליטים ומאמי. ועכשיו הנה אני חוזר אל זיקים בסיטואציה כל כך שונה וטעונה. הדי פגזים ועשן מתמר באופק ואנחנו מתכנסים בגן ממוגן עם תושבי המקום, בהם לא מעט ילדים, וקבוצה של חיילים, בהם לא מעט חובשי כיפה.

כדי לפרק את המתח, שלי בעיקר, אני פותח ואומר לילדים: "שלום חמודים, זה דודי ואני אודי..."

אחרי ההופעה שהייתה מלאה בשמחה והתרוממות-רוח, שאלתי את החיילים הדתיים לדעתם בעניין מוסיקה בין המיצרים בזמן הזה.

מה זאת אומרת, הם אמרו, שאלנו רב והוא אמר כמובן שמותר, זה חובה, זו מצווה, זו תרופה.

----------------

באחד מאותם הימים אחרי יום עבודה כמורה לגיטרה בכרמיה וזיקים יצאתי אל הכביש במכונית הקטנה והירוקה שהייתה לי אז. הלילה ירד ואיש מבוגר עמד בטרמפיאדה והושיט את ידו. עצרתי לו, הוא התיישב לידי, הניח על הרצפה סל גדול עטוף בניירות עיתון ושאל אם אני יכול לקחת אותו לאשדוד שם הוא גר. אמרתי שכן.

הוא שאל:"מפריע לך הריח?"

"איזה ריח?"

"הריח של הדגים, כל הסל שלי כאן מלא בדגים".

"לא, לא מפריע בכלל, וחוץ מזה אני ממש אוהב ריח של דגים, איזה דגים יש לך שם?"

"דניסים", הוא אמר, "ברבוניות, כל מיני, הכול טרי ממש עכשיו יצא מהים".

הוא סיפר לי שהוא בא עכשיו מעזה. אמנם זה היה לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה אבל אני בכל זאת הופתעתי מאוד. אפילו בחלום לא העזתי לחשוב על כניסה לעזה בימים ההם.

הוא אמר לי: "שמע, אין לי בעיה, אני נוסע לעזה בערך פעם בחודש, יורד לחוף, יושב ואוכל דג טוב טרי על האש, נהנה, נהנה לאללה, ואחר כך קונה מהדייגים שבדיוק חוזרים מהים דגים משובחים לחודש שלם בזיל הזול".

איש יקר מאשדוד, אני מקווה שאתה עובר בשלום יחסי את התקופה הזאת ואת מתקפות הטילים הבלתי פוסקות על העיר שלך. מה אני אגיד לך, הסיפור הזה איתך על הדגים בעזה שהתרחש לקראת סוף שנות השמונים נראה לי עכשיו כמו הזיה פרועה ובלתי אפשרית. אבל אני זוכר אותו היטב, גם בגלל אהבתי לדגים וגם בגלל שהזכרת לי את אבי, שגם הוא מאוד אהב לנסוע אחרי מלחמת ששת הימים אל רמאללה, שכם, ג`נין, עזה וחאן יונס. אל מקומות שזכר מנעוריו. לא פעם התלוויתי אליו, הוא נהג לשבת וללגום קפה לשוחח בערבית עם המקומיים. אני הרגשתי כמו בחוץ לארץ, ברצועת עזה היה סבן אפ, לארץ זה עוד לא הגיע, והכנאפה הייתה אז ממש מתוקה. היינו יכולים לנסוע שעה או קצת יותר ולעבור לעולם שונה, אל נופים אחרים, אל צבעים קולות מראות של ארץ אחרת ממש על יד הבית, והיה בזה חידוש מרענן כל כך, עם הריחות של הפיתות הטריות, החומוס והפלאפל, הזעתר ושמן הזית, תה עם מנטה וקפה שחור עם הל.

וזה היה יכול להיות כל כך פשוט אם זה לא היה כל כך מסובך, נכון?

-----------------

אחרי זיקים נסענו לשדרות, חיכה לנו שם גדוד של חיילים בהפוגה קצרה. גדוד שסבל אובדן קשה והם עומדים לחזור לתוך עזה בעוד כמה שעות. הם יושבים על הדשא ואנחנו עומדים עם הגיטרות. אני מביט לעברם ורואה את המתח. את הלחץ. אני לא יכול שלא לחשוב על כך שהם הולכים עוד מעט אל הלא נודע. שיירה ארוכה על נתיב מסוכן שיירה לאיפה את הולכת. שיר אחרי שיר וההבעה הקשה מתחלפת לאט לאט לחיוך של הקלה,

ובסוף גם עולה איזו שמחה, איזה פורקן לכמה רגעים.

אחרי ההופעה הם באים לומר לנו תודה. דודי לוי אומר: אתם מודים לנו? מה פתאום? זה אנחנו שמודים לכם.

למחרת קיבלתי הודעה שכל הגדוד נכנס לעזה אותו הלילה ויצא למחרת בריא ושלם. ברוך השם.

-------------------

ההופעה השלישית באותו יום מילואים התקיימה על הדשא במושב `מסלול` לתושבי המקום ולחיילים אותם הם מארחים בנדיבות רבה. אחרי ההופעה הגיע מישהו עם רמקולים והשמיע מוסיקת טרנס, אמנם לא בווליום חזק מדי, למרבה המזל. מנגל גדול העלה עשן, ותור גדול של חיילים התהווה סביבו. בגלל שאני לא אוכל בשר בתשעת הימים שלפני ט` באב, קיבלתי דג סלמון על האש. היה אחלה. בזמן שאכלתי הבטתי מסביב. אנחנו כאן אורחים לרגע וכל המצב נראה לי חלומי לגמרי, הדי פגזים מרחוק, האוויר טעון ודחוס, ילדים קטנים משחקים על הדשא, מוסיקת טראנס, גדוד חיילים סביב מנגל, אנשים מביאים קפה ועוגיות, ועד לפני יום בכלל לא ידעתי שיש כזה מקום שנקרא מסלול ושנוסד על ידי עולים מפרס בשנת 1950.

איש מבוגר מתקרב אלי, "אתה מדבר פרסית?" הוא שואל.

"לא ממש" אני עונה, אבל בשביל לא לצאת פארש אני אומר לו את שמות המאכלים שאני מכיר: גונדי נוכודי, קוקו סבזי, חורשט סיבלו.

הוא מחייך ואומר:"זה הכול?"

"רגע", אני אומר לו, "רגע, יש עוד"...

ואז אני מביא לו את: מדרסג, שהפירוש הוא "אימא שלך כלבה", ופדרסג, "אבא שלך כלב", ועוד אוצרות גנוזים משלל הקללות הפרסיות שסבתי היקרה, רחל עליה השלום הייתה מקללת אותי בחיבה ובאהבה רבה, ככל הנראה נגד עין הרע.

--------------------

בדרך הביתה על צומת אופקים, שעת לילה, חבורה של כעשרה צעירים ברסלבים רוקדים בטירוף אקסטאטי לצלילי מוסיקת טרנס חסידית שבוקעת מהרמקולים של הרכב שלהם. אנחנו עומדים ברמזור ומביטים בהם. אחד מהם, פאותיו מתנופפות ברוח, עיניו עצומות, ידיו פשוטות לצדדים והוא נראה כאילו עוד רגע יעוף וימריא מעבר לעוטף עזה אל הציון של רבי נחמן באומן. אז כנראה שבאמת אצל חסידי ברסלב מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, וגם כשנכנס חודש אב ויש למעט בשמחה, אבל לא להעלים אותה לגמרי.

---------------------

על אלה אני בוכיה

על הנעורים שנקטעו

על הפרחים שנקטפו

על אדמה חרוכה

על מנהרה חשוכה

ואיכה ישבה בדד

הרוח הטובה, האהובה.

על אלה אני בוכיה

עיני עיני יורדה מים

על קולות אזעקה וכאב

על עשן שעולה לשמים

על רוחות רעות

שבאות כמו סופה

על מלחמת מאה השנה

שטרם באה אל סופה.

ומתוך הלב השבור צומחת התפילה

יום החורבן יהפוך ליום הגאולה

וכמו שזרע נרקב באדמה ואחר כך נובט

יהי רצון שמתוך הארץ הלא שקטה הזאת

תצמח לה האמת.