ביום ט' באב האבל הוא לא רק על יום החורבן עצמו אל על כל מה שיצא מזה. כי אם לא היה חורבן, לא הייתה גלות, ולא עלילות דם, ואנוסים, גירוש ספרד ופורטוגל, פרעות, רדיפות. ולא הייתה שואה, וכן, גם לא היה סכסוך מר עם שכנינו הפלשתינים על השליטה בארץ ישראל. כל זה היה נמנע, כי אנחנו היינו חיים כאן ברצף, כמו שההודים והסינים חיים על אדמתם כבר אלפי שנים, ויש מצב שהיה לנו בית מקדש עתיק ופעיל והיו באים מכל העולם לצלם ולהתרשם מאחד משבעת פלאי עולם. ועדיין הייתה נשמעת נגינת ושירת הלויים וריח הקטורת מגיע עד ליריחו...

בתכנית הקודמת ב'זה המקום' הבאנו מדרשי חז"ל על שנאת החינם שגרמה לחורבן וגלות. לשיטת חז"ל הייתה עוד סיבה שגרמה לזה: הקנאות הלאומנית הקיצונית.
אז בואו נעשה עכשיו נסיעה אל הזמן העתיק, לפני כאלפיים ארבע מאות שנה.
בירושלים מולך המלך צדקיהו, והנביא בימים ההם הוא ירמיהו.
על ירושלים ועל הישוב העברי כולו מאיים הכיבוש המתקרב של ממלכת בבל, המעצמה הגדולה של התקופה ההיא.
המלך צדקיהו נקרע בין שתי גישות. האחת של הקנאים, נאמני הר הבית, שאומרים לו ללכת עד הסוף ולא להיכנע לבבל. ולעומתם קולו המתון והשפוי של הנביא ירמיהו שאומר למלך שעדיף לתת לבבלים את השליטה הריבונית על ירושלים, כל זמן שהם לא מאיימים על הפולחן הדתי ועל המשך חופש החיים הרוחניים היהודיים.
ועוד דבר אומר הנביא: הכיבוש הבבלי המתקרב הוא רצון השם ולא תעזור כאן שום התנגדות.
המאבק בין הקנאים לירמיהו מר ואלים. ירמיהו נאסר ואף נזרק לבור טיט ממנו הוא ניצל ברגע האחרון.
בסופו של דבר צדקיהו לא הולך עם הקו של ירמיהו, ושומע בקול הקנאים, ממלכת בבל האכזרית כובשת את ירושלים, ומושפל ועיוור המלך מובל בשלשלאות לגלות ביחד עם כל חשובי העיר. בית המקדש נחרב בפעם הראשונה.
הבבלים ממנים מושל יהודי מטעמם, גדליה בן אחיקם שמו. ועדיין יש ישוב יהודי גדול בארץ ישראל. והנה אז מגיע אחד מהקנאים, שמעיה בן נתניה שמו, ורוצח את גדליה בן אחיקם. ועל כך, על הרצח הפוליטי הזה חז"ל קבעו לנו לדורות את צום גדליה, שנוהג עד ימינו אלה, מיד אחרי ראש השנה.
ועכשיו נעשה עוד מסע אל הזמן העתיק, אלפיים שנה אחורה. בית שני עומד על מכונו כבר כמעט ארבע מאות שנה. עברנו את הפרסים עברנו את היוונים אבל עכשיו מגיעה צרה צרורה חדשה: ממלכת רומי האדירה.
הרומאים צרים על העיר ירושלים, וחבורה של קנאים שנקראים סיקריקים לא מוכנים לתת לאף אחד לצאת מהעיר הנצורה, המורעבת, המתפוררת. ובתוך העיר חי גדול חכמי הדור, המנהיג הרוחני רבן יוחנן בן זכאי. והוא רואה בעיני רוחו את החורבן המתקרב, והיות והרומאים כמו הבבלים ובניגוד ליוונים לא מאיימים על הפולחן הדתי אלא רק מבקשים ריבונות פוליטית, הוא בעד כניעה לרומי כדי למנוע חורבן. אבל עם הסיקריקים הקנאים אי אפשר לדבר. אפילו לא הוא.
את המתים היו קוברים אז רק מחוץ לחומות, ורבן יוחנן מצליח לשכנע קרוב משפחה שלו, בן לכת הסיקריקים, שיעזור לו לעשות את עצמו למת וכך לחמוק מהעיר, בתוך אלונקה כשהוא עטוף בתכריכים. אחרי שהוא מצליח לחמוק מהעיר עם קבוצה מתלמידיו הוא יוצא אל המצביא הרומאי אספיינוס ומבקש ממנו שייתן לו להקים בית מדרש ביבנה. הרשות ניתנת. כמה חודשים אחר כך בית המקדש נחרב אבל בבית המדרש של רבן יוחנן בן זכאי נבנית האלטרנטיבה, יהדות שיוצאת לדרך חדשה ללא בית מקדש, וזו היהדות שלפיה אנו חיים עד היום. ואם רבן יוחנן לא היה חומק מהעיר הנצורה מי יודע אם היינו כאן עכשיו.
אמנם היום הזה הוא יום של צער ואבל על החורבן, אבל יש בו גם גרעין של שמחה. חז"ל אומרים שביום הזה נולד המשיח. וכשם שנבואת החורבן התגשמה כך אנו יכולים לקוות שגם נבואת הגאולה תתגשם.