במהלך אכילת צ'ולנט אחרי תפילת שחרית בבית כנסת בסן פרנסיסיקו שממוקם בתוך לופט בבניין ישן של עיתון הכרוניקל, ביקש ממני הרב החב"די הצעיר לומר כמה מילים לאנשים שהתכנסו סביב השולחן, רובם לא דוברי עברית, ניסיתי לחמוק, אבל ללא הצלחה, החבדניקים האלה עקשנים מאוד, כידוע.

הבטתי מסביב וחשבתי על הפלא היהודי הזה. איך קבוצה של אנשים זרים איש לרעהו מתכנסים לתפילה ואחר כך לסעודה בתוך זמן אחר, זמן שבת, במרכז העירהסואנת, הומלסים ומשוגעי רחוב בכל פינה, המוני אנשים מסתובבים בין החנויות, מבעד לחלון הגדול הנשקף אל הרחוב התחבורה על הכביש הרחב לא פוסקת לרגע, וכאן יש אווירה שונה לחלוטין. אנחנו כבר ארבע שעות כאן ואף אחד לא ממהר לשום מקום.

הייתה זו שבת פרשת לך לך, תחילת המסע של אברהם אבינו אל ארץ כנען, וכל האנשים האלה שמתכנסים כאן בבניין הכרוניקל בסן פרנסיסיקו בבית הכנסת המאולתר של חב"ד הם הרי צאצאיו, שממשיכים את דרכו, את המסע שעדיין לא נגמר אל הארץ המובטחת, שעל פי החסידות היא לא רק מקום גיאוגרפי אלא גם מצב תודעתי גבוה.

אז פתחתי ואמרתי באנגלית שבורה במבטא רמת גני: " ישראל זה לא רק סטייט. ישראל זהסטייט אוף מיינד".    

2.

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל המקום אשר אראך.

לך לך למנהטן, והיא עיר ערפל התפוח הגדול המונחת שתי וערב בין נהרות הפישון והגיחון, לך לך בין בנייני הענק, שלטי הניאון המהבהבים, בין אחיך בני המין האנושי הממלאים את הרחובות, את החנויות, המסעדות, המועדונים, תחנות הרכבת, הקשב אל המשוגע העומד בפינת הרחוב וצועקשהלילה הוא הלילה האחרון, לך תדע, אולי הוא נביא אמת. לך לך אל בוסטון לך, אל עיר הדוקטורים הפרופסורים האקדמאים, אל בית הכנסת האורתודוכסי, הקונסרבטיבי, הרפורמי,אל החנות הבוצ'רייה שם תוכל להצטייד במעדנים כשרים חלה ויין לכבוד שבת, קח לך מעיל וצעיף כי הלילות שם קרים מאוד. טוס לך אל יוסטון הממוקמת בטקסס, והיא עיר משונה, ענקית, ללא צורה מוגדרת, ללא קו אופק אחיד, מעין באר שבע אמריקאית, ושם בחנות הכול לקאובוי קנה לך כמה עניבות קאובוי כאשר אהבת. לך לך אל בית הכנסת של חב"ד, על הפרוכת כתוב באידיש יוסטאן טעקסאס ואתה מרגיש כמוא ידישע קאובוי.

לך לך אל פניקס והיא עיר יפה כמו כפר ענקי של בתים פרטיים מוקפים דשא ירוק וצמחייה, והרחובות רחבים ושקטים, ולכאורה שום דבר לא קורה כאן, אבל משהו מתרחש בודאי מתחת לפני השטח, מישהו אולי שובר שורות, ומסביב מדבר, קקטוסים, וערבות אינסופיות, ובמוזיאון למוסיקת עולם הפינה המוקדשת למוסיקה ישראלית ראה על המסך את חווה אלברשטיין ועובד אפרת,לך לך מכאןאל פאלו אלטו שליד סן פרנסיסיקו והיא עיר הייטק ומשם יוצאת בשורה וירטואלית לעולם כולו, לך לך אל סיאטל המעוננת והגשומה, שרחובותיה מלאים בנגני רחוב ומוסיקה נשמעת באוויר, לך לך אל עיר המלאכים לוס אנחלס, סע לך לאורך הרחובות הארוכים, לך לאיבוד ברחובות הצדדיים השקטים, לך אל חנות הגיטרות הגדולה וקנה לך קייס קשיח ואפקט חדש לגיטרה,ובכל המקומות האלה תפגוש את אחיך ואחיותיך בנות ובני ישראל הצמאים וכמהים לשירים עבריים בשפתו של ההיברומן.

לך לך מארצך וממולדתך ומביתך אל המקום אשר אראך. ואחר כך תחזור .

  3.

התעוררתי אחרי הלילה הראשון בניו יורק בשעה חמש בבוקר ולא הצלחתי להמשיך ולישון. התעורר בי דחף לקום ולמצוא מניין לתפילת שחרית. באמצעות האינטרנט ניסיתי להבין איפה יש בית כנסת פעיל קרוב למלון שלי, אבל ללא הצלחה.נזכרתי שלפני כחמש שנים בביקורי האחרון בעיר בעיצומו של חורף קפוא ומושלג הייתי הולך לבית כנסת אחד שממוקם ברחוב צדדי שקט, לא זכרתי את הכתובת או את השם של בית הכנסת, רק ידעתי שזה היה במרחק הליכה ניכר דרומה מכאן.

יצאתי מהמלון, מנהטן הייתה עדיין חשוכה לגמרי, היה קריר, גשם דק טפטף, התחלתי ללכת על ברודווי לכיוון דרום. חלפתי על פני משאיות זבל, מוניות, תמהונים חסרי בית, ואנשים שמשכימים בדרכם לעבודה. בשלב מסוים נזכרתי שהמלון ההוא שהתאכסנתי בו היה ממוקם על פינת השדרה החמישית. עברתי לשדרה החמישית. הלכתי והלכתי. חצי שעה, ארבעים דקות, אמרתי לעצמי שזה די מטורף מה שאני עושה, שאין הרבה סיכויים שאמצא את בית הכנסת, ואז ראיתי את בניין הספרייה העירונית. המלון שלי בביקור הקודם לא היה רחוק משם. סימן טוב. המשכתי ללכת. הנה כל בו לורד אנד טיילור, קניתי כאן מעיל, עוד סימן דרך מוכר. המשכתי ללכת, לא מצאתי את הרחוב של המלון ההוא אבל חתכתי שמאלה, כי זה היה הכיוון שהייתי הולך אז.

נזכרתי שבדרכי לבית הכנסת הייתיעובר שדרה מסוימת, אם אראה את שמה אולי אזכר. הגעתי לשדרה בשם מדיסון, לא, זה לא זה, ואז עוד שדרה, פארק אבניו, לא זה גם לא זה, חלפה כבר שעה, האור עלה, השמים התבהרו, בתי העסק התחילו להיפתח פה ושם, נעשה חם ואני כבר מזיע לגמרי, טוב, ננסה עוד שדרה, וואללה, לקסינטון אבניו, זהו, כן, כאן הייתי פונה ימינה ולא רחוק צריך להיות בית קפה פינתי ששם הייתי שותה קפהאחרי התפילה. הלכתי עשר דקות לאורך השדרה ולא ידעתי אם כבר עברתי את הפנייה או שהיא עוד לפני. אמרתי עצמי די, צריך לוותר, לחזור למלון, ופתאום ראיתי את בית הקפה ההוא מהעבר השני של הכביש. חיתי את הכביש. זה קרוב. ממש קרוב. אבל לא ידעתי באיזה רחוב. פניתי שמאלה ברחוב של הקפה ולא היה שם בית כנסת, ניסיתי את הרחוב הבא וגם שם הוא לא היה, בפינת הרחוב השלישי הייתה מכבסה אוטומאטית ועמד שם איש מבוגר עם כובע מצחייה שנראה לי יהודי.

שאלתי אותו אם יש כאן בית כנסת קרוב. כן, הוא אמר, במורד הרחוב, דקה הליכה.

מיהרתי לשם וראיתי את הבניין המוכר לי מהפעם הקודמת עומד עדיין באותו מקום שבו הוא עומד כבר מאה שנה, מאיר לקראתי וממלא את לבי שמחה. יגעת ומצאת תאמין.

אבל האם יש שם עדיין מניין שחרית? הדלת הייתה פתוחה, עליתי במדרגות, ונכנסתי אל אולם התפילה שהייתה כבר בעיצומה. מיהרתי להתעטף בטלית ולהניח תפילין , ניגש אלי איש גבוה וממשוקףואמר לי בעברית: ברוך הבא. עוד מעט פותחים ספר תורה. תעלה לומר הגומל.

ספר תורה? מה פתאום? יום שלישי היום. ואז נזכרתי, כן,היום זה ראש חודש חשוון.

מבעד לחלון הטלוויזיה בחדר במלון נראית אמריקה שטותית חומרנית מסחרית. אחרי כל שלוש דקות שידור יש שש דקות פרסומות, תכניות אירוח בהגשה קלילה מצחקקת עם פרצופים מתחנחנים, וכל הזמן מנסים למכור לך משהו, אפילו אמונה בישו המושיע.

אני מעביר תחנות כל הזמן, מחפש משהו מעניין, ולא מוצא, על מסך הטלוויזיה בחדר במלון אין זכר לאמריקה של ניל יאנג, בוב דילן, ג'ק קרואק אלן גינצברג וג'יימס טיילור. אז אני מכבה את הטלוויזיה וניגש להביט מבעד לחלון הפונה החוצה אל הרחוב. בניו יורק ראיתי את הקיר של הבניין ממול. בבוסטון את הכביש המהיר. בפאלו אלטו חצר שלווה שופעת צמחייה עם נחל מים מלאכותי. בסיאטל רחוב שקט עםעצים גבוהים ועבותים רגע לפני שלכת ושמיים מעוננים. בלוס אנג'לס כביש רחב ומהעבר השני מכבסה אטוטמאטית, עצי דקל, ושמים כחולים. אני עומד ובוהה בחלון אבל חס ושלום וחלילה וחס, רק שלא תעשן. בחדרך שבמלון אתה יכול להזריק להסניף להריח דבק נגרים לקחת פטריות הזיה אבל אסור לך בתכלית האיסור לעשן סיגריה. נכון בהחלט שעישון זה לא בריא. אגב גם לנסוע במכונית או לעלות על מטוס זה סכנת נפשות. וכמו שכתוב על סיגריות שהעישון הורג למה שלא יכתבו על מטוס: מטוסים מתרסקים. טוב,אני לא מעשן כזה גדול, אחת שתיים ביום, ויכול בהחלט להסתדר גם בלי, אבל לא הגזמתם קצת עם כל הפאניקה הזאת של הנון סמוקינג טיאטר, נון סמוקינג הוטל, נון סמוקינג פלאנט, בשכונת סנטה מוניקה תחטוף קנס גבוה גם אם תעמוד ברחוב ותעשן. לא הגזמתם אתם האמריקאים שהרי אתם גרמתם לכל העולם להתמכר לטבק הזה, עם הקם טו דה קאונטרי אוף מרלבורו, והמפרי בוגרט עם הסיגריה הנצחית, וקלינט איסטווד, וכמה הם מעשנים בסרטים האמריקאיים האלה ששטפו לנו את הראש. אז קחו אחריות על זה ואולי תירגעו קצת.

5.

אחרי ההופעה בניו יורק במועדון הבי בי קינג במרכז העיר, מפגשים עם חברים מקומיים והתרגשות רבה בחדר האומנים אחרי ההופעה. חיבוק לסו שחזרה להיות שרה, שהייתה מתנדבת בקיבוץ כשאני שירתתי בנח"לולימדה אותי את המילים והאקורדים של השירים הישנים ההם של דילן וליאונרד כהן.

אחר כך יצאנו החוצה לרחובות הסואנים, כולם התפזרו,אבל ערן המתופף ממש ערני, וגם אני. אז עלינו על מונית לגריניץ' ווילאג', לרחוב בליקר, ומתי שהוא בסביבות שתיים בלילה מצאנו מועדון בלוז פתוח. על הבמה היו יותר אנשים מאשר בקהל. שלושה ארבעה אנשים, ברמנית, וסאונדמן שחור עם מגבעת. הלהקה ניגנה בלוז חשמלי. היה שם נגן אחד שחור צעיר שהפליא לנגן, לאט, עם הרבה נשמה. תראה, ערן אמר לי, תראה איזה יופי, הוא מנגן ממש כמו בי בי קינג.

אחרי כשעה הם סיימו לנגן, בחורה עברה עם כובע לאסוף להם כסף.

הסאנדמן ניגש אלינו ואמר: קחו את הזמן אחרי שתסיימו את הבירות צריך לפנות את המקום, רק תיזהרו במדרגות התלולות. בסדר? ואיך הייתה ההופעה? נהניתם? כדאי לכם לבוא מחר, תהיה כאן עוד להקה ממש טובה.

אמרנו לו שמחר כבר לא נהיה כאן, ובתשובה לשאלתו סיפרנו לו שאנחנו מוסיקאים מישראל ועכשיו סיימנו הופעה במועדון בי בי קינג.

בי בי קינג, הוא אמר, מה, אתם מנגנים בלוז?

אה... בערך, משהו כזה.

איזה בלוז אתם מנגנים? חשמלי?

בלי לחשוב יותר מדי אמרתי לו שאנחנו מנגנים בלוז כנעני.